יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

אליטה - ELITE - ביקורת סדרה

אז אחרי בית הנייר, הסדרה שהפכה לסנסציה עולמית, נטפליקס מיהרו לרכוב על הגל. למשימה נלקחו שלושה שחקנים מהסדרה בית הנייר: Miguel Herrán (ריו מבית הנייר), María Pedraza (אליסון פרקר מבית הנייר), Jaime Lorente (דנוור מבית הנייר). לשלישייה הזו צורפו עוד שחקנים, חלקם נהדרים, חלקם פחות ויחד הם יצרו את המדריך לרוצח גרסת העשירים והפלצנים.




מה בסדרה:
לבית ספר של עשירים שחצנים מגיעים שלושה תלמידים חדשים משכונות עוני עם מלגה שמומנה כדי להסתיר אירוע קשה. קבלת הפנים שהם עוברים לא פשוטה. אבל מעבר לצרות של עשירים והמון סקס, יש שם פרשיית רצח. הסדרה נעה על שני צירי זמן: האחד מהגעתם של התלמידים לבית הספר והשני מחקירות הרצח.



דעתי:
אז כמו שאמרתי, יש לנו פה גרסה בספרדית עם הרבה סקס של המדריך לרוצח. הסדרות דומות עד כדי הפרטים הקטנים. החל מהצגת העלילה (קדימה לחקירה, אחורה לתחילת האירועים), ילדים עשירים, אנדר-דוג עני ואפילו כלי הרצח.
זה לא בהכרח רע, אבל חשוב להכיר בדמיון.


תוצאת תמונה עבור ‪ELITE NETFLIX‬‏

הסדרה היא סדרה בת 8 פרקים, כל פרק באורך של שעה, הסוף פתוח להחריד.
העלילה נעה על צירים רבים שבכל ציר יש סקס והרבה ממנו. נראה שנעשה ניסיון חזק לערב את השונה, את הרחוק מהמיינסטרים. שלישיות, מוסלמים, הומואים, סקס במקומות ציבוריים והרבה אירועים מעוררי רייטינג ומציצנות.


תוצאת תמונה עבור ‪ELITE NETFLIX‬‏

השחקנים מעניינים, חלקם גרועים כמו לו, שהיא מלכת הכיתה הביטץ' העשירה שהיא בעצם קריקטורה ולא דמות אמינה. עוד שחקנית גרועה הייתה הדמות הראשית מרינה, שגולמה על ידי השחקנית של אליסון פרקר, היא הזכירה לי האנה הבלתי נסבלת מ13 סיבות ושיחקה ממש רע. 
מנגד היו שחקנים מעולים, כמו השחקן של ננו, שגולם על ידי השחקן של דנוור, שאמנם שיחק דמות זהה לדמות שלו מבית הנייר אבל עשה את זה מעולה. והפתעת השנה היה כריסטיאן, שגולם על ידי השחקן של ריו. הוא קורע מצחוק! 


תוצאת תמונה עבור ‪ELITE NETFLIX‬‏

אז סקס. הרבה סקס. 
עלילות העשירים היו מעניינות באופן מפתיע ולמרות שהסדרה מתרחשת בתיכון האווירה הילדותית לא הורגשה כפי שציפיתי. 
העלילה של ההומואים שמגלים את עצמם (שאתם יודעים שיש לי חולשה לזה) הייתה מתוקה ומקסימה.

אבל אי אפשר להסתיר את זה שהתאכזבתי מהסוף. אמנם התשובות מתקבלות, אבל הסוף כל כך פתוח... עד שתגיע העונה הבאה כנראה שלא אזכור כלום וחבל.

בשורה התחתונה,
סדרה כיפית לעשות עליה בינג'.
מאד מזכירה את המדריך לרוצח.
סוף פתוח.
7/10 כוכבים.


תוצאת תמונה עבור ‪ELITE NETFLIX‬‏

יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

Right - Jana Aston

אהבתם את לוסי המשוגעת מלשנוא את אדם קונור? חכו שתכירו את אוורלי ג'נסון, שללא כל ספק - שמה את לוסי בכיס הקטן. 
רק שהפעם, בניגוד לאדם קונור שהיה עדין וקצת אנמי ליד לוסי, הצמידו לגיבורה המטורללת הראשית - גיבור לא פחות מטורלל ממנה. 




על הספר: 
אוורלי ג'נסון, סטודנטית בשנה האחרונה בקולג' מאוהבת. היא התאהבה בגיל 6 בחבר הכי טוב של אחיה הגדול ומאז ועד היום היא עושה הכל כדי לזכות בלבו. גם אם זה כולל כמה דברים מאד לא קונבנציונליים או חוקיים. 
אבל מה אם הוא לא הגבר הנכון בשבילה? 

את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו: 
במילים גסות ומכלילות (אך הכרחיות) הספר הוא סוג של הכלאה גסה בין לשנוא את אדם קונור ויהיר בחליפה. ההומור הגס, הגיבורה הפסיכית, האישה שלא מפחדת להשיג את מה שהיא רוצה וכמות ההזיות, כי בואו נודה בזה - היא עושה דברים הזויים, משוגעים, מטורללים ובטוחה שהיא בסדר וזה קורע! 
איפה יהיר בחליפה נכנס לסיפור? 
אז פה זה דווקא החלק שפחות אהבתי ביהיר בחליפה, העלילה המאד ז'אנרית טיפוסית שלא מחדשת הרבה. 
מה שמפתיע - זה שלמרות שהעלילה הכללית צפויה להחריד, כולל הטוויסטים הלכאורה מפתיעים, ההתמודדות של הגיבורה איתם היא בדיוק ההפך מטיפוסית ואתם הולכים לצחוק ולהנות מכל שנייה. 

חוש הומור אינטליגנטי, לא צפוי ופשוט כייפי ממלא את הספר הזה. זה לא עוד אחד מהמקרים בהם הסופר מזיע במטרה לגרום לנו לחייך, ממש לא. הכתיבה עצמה צינית, קלילה ומבטאת בצורה נפלאה את המקרים ההזויים והפעולות המשוגעות של הגיבורים. לא מדובר באירועים נקודתיים מצחיקים, אלא בכתיבה שלמה, כוללת שפשוט מצחיקה.

סוף סוף גיבור ראשי לא מאכזב! אם כבר מדברים על מה שלא אהבתי באדם קונור, אדם שקע איפה שהוא בצלה של לוסי. במקרה הזה, הגברבר שלנו לא פחות משוגע מהגיבורה. מה שהופך את הספר לקורע מצחוק. 

סקס לוהט, לוהט מאד. נתחיל מזה שהסופרת לא הופכת את הדמויות לרציניות או פחות מצחיקות בזמן הסקס. הן אותן הדמויות והיא עדיין מצליחה להפיק סצנות מעולות. דווקא בגלל האופי הכל כך ייחודי של הגיבורים, היא מצליחה ליצור שילוב מעניין ולוהט במיטה. 

ועכשיו לחלק האהוב עליכם, 
מה לא אהבתי: 
זוכרים את מה שאמרתי על יהיר בחליפה? אז המון דברים שהפריעו לי בספר ההוא, הפריעו לי גם פה. אלה לא בעיות שייחודיות ליהיר בחליפה, אלה בעיות שכל הז'אנר הרומנטי חולה בהן ולצערי הן הופיעו גם פה: 
התאהבות סופר מהירה ולא מאד מבוססת, הקפיצה משלב הדייט הראשון לשלב ה"בוא נדבר על חתונה וילדים" קרתה באותו הפרק פחות או יותר. ואתם יודעים שזה לא הקטע שלי. 

דילוג על קטעי ההיכרות, "דיברנו והיה מעולה, ממש נהנתי לדבר איתו" ופה בערך נגמר שלב ההיכרות, מצד שני - הסופרת מבלה עמוד שלם בתיאור הנשיקות שלו בצוואר. 

העלילה, הטוויסטים בעלילה, רצף העלילה הכללית - את הכל כבר ראינו. אין שום חידוש ברצף העלילה הכללי. 

בשורה התחתונה
קומדיה רומנטית מעולה, שנונה ואיטלנגטית. 
כתיבה נהדרת, דמויות מעולות. 
מבחינת העלילה אין פה חידוש משמעותי, אבל ללא כל ספק יש פה נקודת מבט חדשה ומבדרת. 
מאד מומלץ. 
4 כוכבים.

זה ספר יחיד? 
הספר הוא ספר שני בסדרה של 4 ספרים יחידים. כל ספר על גיבורים אחרים לחלוטין, אין צורך לקרוא אותם לפי הסדר, אין צורך לקרוא את הראשון כדי להנות מהשני. הם לגמרי בלתי תלויים. תראו אותי, התחלתי בשני ולא הרגשתי שום מחסור. 

Right (Wrong Series Book 2) by [Aston, Jana]

יום שני, 24 בספטמבר 2018

מאחורי הדלת - ב' א' פאריס

לא עוד ספר מתח העוקב אחר פרשיית רצח לא ברורה. לא עוד ספר מתח המלווה בלש. מדובר בספר מתח המתאר סיטואציה שיש לה התחלה, אבל אין לה סוף. יש בה הרבה פחד וחוסר אונים. היכונו לכסוס ציפורניים.


על הספר:
ג'ק וגרייס הם הזוג המושלם. כל כך יפים, מאושרים מאוהבים. ג'ק מקבל באהבה והכלה את מילי, אחותה של גרייס, שיש לה תסמונת דאון. הכל מושלם. אבל מה קורה מאחורי הדלת? מה קורה כאשר המפתח מסתובב, התריסים יורדים ולהצגה המושלמת אין שום סיבה להמשך?

דעתי:
מדובר באחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי.
הכתיבה מצוינת התרגום טוב גם הוא.
לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר, כשניסיתי להפסיק הוא לא עזב את המחשבות שלי.
הוא נע בין עבר והווה, העבר היה לפני כשנה ומתקדם בקצב מסחרר אל ההווה. כל פרט שמתגלה בעבר, מאיר באור שונה את ההווה.

בצורה הדרגתית וכל כך נכונה, מתגלה התמונה המפחידה שמתאר הספר.
הדמויות כולן מתאימות מאד לתפקיד שייעדו להן. כל הדמויות עקביות (פרט למילי, האחות עם תסמונת הדאון), עמוקות במידה הנכונה ומשחקות תפקיד אמין בעלילה מפחידה עד אימה.

עד מהרה תמצאו את עצמכם במקום גרייס, מאחורי הדלת. הקירות יסגרו עליכם, הפאניקה תגבר והפחד ישתק.

סיימתי את הספר בפחות מיומיים. אמרתי שזה כמו פלסטר שצריך להסיר מהר כדי לגמור עם הכאב. אבל כמו פלסטר שמשאיר דבק על המקום אחרי שמסירים אותו, כך הספר הזה השאיר חותם. אני לא מסוגלת לקרוא ספר מתח עכשיו ונואשת למשהו קליל כדי לחזור לנשום.

מה לא אהבתי?
מילי, אחותה של גרייס, היא ילדה-נערה בת 18 עם תסמונת דאון. כל ההתעסקות בתסמונת דאון, הערמומיות שהדביקה הסופרת לדמותה של מילי אל מול הילדותיות והתלותיות. זה פשוט לא הסתדר.
וזה היה החיסרון היחיד בספר הזה.

בשורה התחתונה,
מדובר באחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי.
פנו לכם יומיים לקריאה, סיימו איתו מהר.
אבל אל תשכחו שהוא ישאר אתכם הרבה אחר כך.. 
4.5 כוכבים. 

מאחורי הדלת

בגנו של עוג - לילה סלימאני

התמכרות למין, שגרה ומחשבות שהתרגלנו להדחיק.

לכאורה, הדמות הראשית לא מקלה את ההזדהות איתה. היא אמנם אמא שנשואה בנישואים יבשים ונוחים, אבל היא מכורה למין. מכורה למין ורוצה להקיא את השגרה ממנה. מכורה למין ועייפה. מכורה למין ואומרת את כל מה שמפחיד להגיד.


"הם ראו אותה מפלרטטת מאחורי הבר עם הבחור ההוא. הם ראו אותה והם לא שופטים אותה"





"לשונו של בעלה חודרת פנימה. שום משחק מקדים. נגמור עם זה, היא חושבת ומתפשטת, לבד, בצד שלה במיטה."

באיזשהו מקום, מפחיד כל כך להזדהות עם אדל. אדל היא כל מה שאני לא ארצה להיות. מהצד השני, אני רואה כל כך הרבה ממנה מסביבי. אני רואה את חיי נעים במסלול הבורגני, אל עבר שגרה משמימה ומשתקת. אז אולי לא כל כך קשה להזדהות עם אדל.


"היא רצתה שיתכלו למענה, שיאהבו אותה עד שיסכנו הכול, היא שמעולם לא סיכנה דבר."

אדל אגואיסטית, אדל לא רואה את היופי ברגעים הקטנים של החיים, אדל מכורה לריגושים ובזה לשגרה. היא בזה לחיים שכולנו חולמים עליהם. היא מסתירה, משקרת, מתמרנת. היא צריכה להרגיש, להתרגש. עושה רושם שהיא בטוחה שהיא מבינה משהו שאנחנו מפחדות להבין.


"הילד קרא תיגר על עצלותה ולראשונה בחייה היא ניצבה מול ההכרח לטפל במישהו אחר מלבדה"

זה לא ספר שיוביל אתכם אל עבר סוף מלא בשושנים. זה ספר שיקח אתכם למציאות דרך עיניים אחרות. לא בטוח שתצאו אותו דבר בצד השני.


"אדל לא מצליחה לראות היכן מסתתרת האהבה לבנה בתוך סבך הרגשות... האהבה קיימת, אין לה ספק בכך. אהבה גולמית, קורבן של היומיום. אהבה שאין לה זמן לעצמה."

הכתיבה מרתקת, מהפנטת. סיטואציות "רגילות" מתוארות אחרת. למרות השגרה, הספר מלא בעליות ומורדות או במילים אחרות - יש עלילה. הוא מכיל בדיוק את המילים שישתקו אתכם אבל יגרמו לראשכם לא להפסיק לחשוב. 


"אדל מקווה שילדיה לא ידמו לה"

אדל משקיעה אנרגיות אינסופיות בהסתרה של התמכרותה, של חייה השניים. היא מוכנה לעבוד קשה מאד על מנת להמשיך ולתחזק את חייה כפי שהם היום. אבל זה הדבר היחיד שהיא מוכנה לעבוד קשה בשבילו. היא לא עושה דבר עבור זוגיותה, עבודתה ולעתים אפילו לא בשביל בנה.


"כשהיא יוצאת מן הדירה, בטנה מתכווצת בכל פעם מחדש. היא סבה על עקביה בפחד ששכחה משהו, שהשאירה אחריה ראיה."

לאורך הספר שני סרטים הדהדו בראשי, הראשון הוא נימפומנית, שם מצאתי סצנות כמעט משותפות לחלוטין לספר. אך במהלך הצפייה בסרט לא חשתי דבר (בניגוד לספר שם לא הספקתי להרגיש). הסרט השני הוא בושה שמספר על מכור למין שנואש להרגיש משהו. שם סיימתי בחושת מועקה ובלי הרבה מילים.


"אדל אינה שואבת לא תהילה ולא בושה מכיבושיה. היא לא מנהלת ספרי חשבונות, לא אוצרת שמות, וודאי שלא התרחשויות. היא שוכחת במהירות רבה ומוטב שכך."

חוויתי חוויה לא פשוטה, ספר שלא ישחרר אותי לעוד הרבה זמן.
לא פשוט לסכם את מה שעברתי, אבל אני יכולה להבטיח שהקריאה בו תהיה מסע עבור כל אחת שתקרא בו.
כל אחת תחווה אותו אחרת, אך לא ייתכן שתשאר אדישה אליו.


"אדל ילדה ילד מאותה סיבה שבעטיה התחתנה: כדי להשתייך לעולם ולהתגונן מפני השוני מהזולת."

לכו לקרוא אותו.
אני צמאה לדבר עליו.
5 כוכבים.



יום שלישי, 11 בספטמבר 2018

מחברת הלב - לורי נלסון ספילמן

גיבורה אחת ממורמרת, שיושבת בדיוק בסטיגמה של פולניה, כזו שבטוחה שלא מגיע לה להנות או לשמוח. הגיבורה השנייה קצת יותר שפויה. יחד הן יוצרות דרמה מאולצת, לא אמינה, מלאה בצירופי מקרים שיגרמו לכם לדפוק את הראש בקיר.


"הוא עוקב אחרי ממרחק כמה צעדים, אפל וכבד ומאיים להסתער - רגש האשמה של האם העובדת."




על הספר:
אריקה גרה עם שתי בנותיה, אנני וקריסטן. תאונה טרגית מובילה למותה של קריסטן. אבל האם היא באמת מתה? אריקה ואנני יוצאות למסע אל העבר והווה במטרה לקבל תשובות.


"הורות," הוא אומר, "הקשר היחיד שכשהוא מצליח, אתה נשאר לבד."

דעתי:
כל כך אהבתי את אבני סליחה של אותה הסופרת. הייתי בטוחה שהספר הזה הוא הימור בטוח. לא קראתי תקציר או ביקורות וישר הסתערתי עליו. האכזבה הייתה קשה מנשוא.


"איך יכלו שתי נערות כל כך שונות להיות קשורות כל כך?"

הספר בנוי כולו מתרכובת של דרמות מאולצות שלא מתחברות טוב זו עם זה, ולא מאד אמינות.
הדרמות מתמקדות לרוב בשמיעת חצאי משפטים בסגנון (זו לא דוגמה מהספר) "אני כל כך אוהבת אותה. אבל אני מפחדת שבגלל העומס בעבודה היא תחשוב שאני לא רוצה שום קשר אליה". אז תארו לעצמכם ששמעתם רק את החלק המודגש. ואז גם אתם אמרתם משפט כזה, והאדם השני שמע רק את החצי הרע. וככה בנויות הדרמות בספר. זה נמוך, עלוב ובעיקר לא אינטליגנטי.


"אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה. קוראים לזה חצות."

הדרמות ממשיכות בפעולות שאינן מסודרות בסדר הגיוני של סיבה ותוצאה. למשל, אנני לא בטוחה שאחותה הייתה על הרכבת (בארה"ב) --> אנני נוסעת לפריז. מה עם נניח, לקחת חוקר פרטי ולבדוק את מצלמות האבטחה בתחנת הרכבת באותו היום? אז זהו, לקחו חוקר פרטי שגם הוא כמובן לא חשב לעשות את זה. אה כן, וזיהוי הגופה נעשה לפי צבע הלק ברגליים. אמין? ממש לא. דבילי? ממש כן.


"הקטע עם האהבה הוא כזה: אלה שמסרבים לסכן את לבם הם אלה שמעמידים אותו בסכנה הכי גדולה."

הצד של האמא, אריקה, כתוב בגוף ראשון. הצד של הבת, אנני, כתוב בגוף שלישי. למה? לא יודעת. אבל זה היה מיותר.


"במשך היום אני מאושר יותר מעצם הידיעה שבערב אשמע את קולך"

הדמות של אריקה, האמא, היא הדמות הכי מעצבנת שנתקלתי בה. היא מלאת רחמים עצמיים, מאשימה את עצמה בכל דבר, מתנהגת כמו פולניה שיושבת בחושך ומחכה לנס שיקרה. אסור לה לשמוח, אסור לה לשחרר. היא אשמה בהכל. בלתי נסבלת. והיא לוקחת חלק נכבד בייצור הדרמה המלווה את הספר. כמו למשל - " "היא חסמה את השיחות שלי." אני בפאניקה ומתחילה להתנשם. "אני לא יכולה ליצור איתה קשר, קייט!"  "- תתקשרי ממספר אחר ותפסיקי להתבכיין בבקשה. מספיק קשה לי גם ככה.


"דמעות צורבות את עיני ואני ממצמת בטירוף. " אני אפס, אפס, כמו אבא שלנו."

בכל ספר של הסופרת יש גימיק. באבני הסליחה היו אלה אבני הסליחה, ברשימת המשאלות הייתה זו רשימת המשאלות - ופה, מחברת הלב. מחברת העוברת מדור לדור, מלאה במשפטים שפעם היו שולחים בהודעות שרשרת. בניגוד לאבני הסליחה, שם הספר סובב סביב הגימיק, פה מחברת הלב בעיקר מיותרת ולא מספיק מעניינת. היא כן מספקת פה ושם ציטוטים נחמדים, אבל התרומה לעלילה די מזערית.


"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך."
לסיכום,
אכזבה גדולה, עלילה מאולצת, דמויות מרגיזות ובעיקר זמן קריאה יקר שבוזבז.
כוכב אחד. 

"לפעמים, כשאנחנו מסתכלים מקרוב מדי, אנחנו מאבדים את האמונה שלנו בנסים."


יום שישי, 31 באוגוסט 2018

The Angel - טיפאני רייס (Tiffany Reisz - The Original Sinners, #2)

מצאתם אותי בסוף הספר הראשון מעולפת, נפעמת וקצת מגמגמת. חיפשתי נואשות מילים להסביר על העולם השונה, הסוטה שהסופרת הצליחה לבנות. רצתי לקרוא את הספר השני, מוכנה לכל מה שלסופרת המחוננת הזאת יש להציע - קצת התאכזבתי.


על הספר:
שנה לאחר שהסתיימה העלילה של הספר הראשון, כתבת עקשנית בשם סוזן קנטר מקבל טיפ אנונימי המדווח על ניגוד אינטרסים אצל הכומר סורן. עם המידע המועט הזה, היא יוצאת למסע של חקירות, החושף שלדים מזעזעים מעברם של הגיבורים. במקביל, נשלחת נורה ל"חופשה" בביתו של גריפין, הפלייבוי העשיר והפטפטן שפגשנו בספר הראשון. היא נשלחת לשם כדי להרחיק אותה מהחקירות אבל גם כדי לאמן את מייקל, הסאב החדש שפגשנו בספר הראשון.

את הספר שמעתי באודיו באנגלית
דעתי עליו:
אתחיל מהחלק הפחות טוב - בניגוד לספר הראשון, שם התקשיתי למצוא משהו שלא אהבתי, פה היו לא מעט דברים שהפריעו לי.
האווירה של הספר כל כך שונה מהאווירה של הספר הראשון. יש תחושה של "שבירת דיסטאנס" בין הגיבורים לקוראים. המסתורין נעלם, האווירה משוחררת מדי והקונפליקט הגדול של הספר הראשון נשאר מאחור בלי להשאיר עקבות.

הקצב של העלילה הפך לאיטי. סוג של נח על זרעי הדפנה. דברים במקומם ואנו זוכים לסוג של שלווה. הבדל של שמיים וארץ מהסדום ועמורה של הספר הראשון. רק אחרי 5 שעות וחצי של האזנה (מתוך 12) העלילה התחילה לזוז. כשזה קרה - פגשתי שוב את הסופרת המחוננת מהספר הראשון.
משם... זה המשיך והמשיך, מערבולת חולנית של דברים מהעבר, תגליות מהעבר, מהווה, מערכות יחסים שוברות והטאבו הכי קשה שיצא לי לקרוא.

טאבו, כל כך הרבה ממנו. בספר הראשון חשבתי שלהיות כומר זה טאבו, ואז נכנס לתמונה ילד בן 15 ואמרתי טוב... זה טאבו. אבל שום דבר לא הכין אותי להלם של הטאבו בספר הזה.

הספר הזה מתעסק בעבר. החקירות של סוזן הן רק כלי של הסופרת לחשוף את העבר הקשה של הגיבורים (ולא, לא מדובר באקסית ששברה להם את הלב, אלא בהרבה יותר מזה). כל חשיפה של פרט מהעבר מוסיפה רובד נוסף של עומק לסדרת הספרים המופלאה הזאת.

הבעיה הייתה ההווה, שהיה סוג של משכך כאבים אחרי החשיפות הקשות מהעבר. אבל מדובר בסיפור צד נחמד ולא יותר מזה. סיפור הכשרה של סאב חדש. כל פעם כשהגיע קטע מהווה, חכיתי שהוא יגמר. זה פשוט לא היה מספיק טוב, לפעמים אפילו משעמם. אנו נחשפים לפיסות מאד מדודות מהעבר, לפעמים מספיק לשמוע משפט יחיד, או להחשף לתמונה ישנה - והכל משתנה. ואז מגיע רצף ארוך ומייגע של הווה.

אז טאבו וישראל,
על הספר הראשון כתבתי שאני לא בטוחה שיש הוצאה אמיצה מספיק לתרגם אותו, ואז גיליתי שיש הוצאה שמתרגמת אותו. בספר הראשון, חששתי שהאלימות הקשה תבריח את הקוראים, חששתי שהיעדר מערכת יחסים מונוגמית תקשה על הקהל. בספר הזה יש טאבו. הרבה ממנו. ואני מקווה שהקהל הישראלי יעמוד בו.

החלק הכי קשה בהתמודדות עם הטאבו בספר הזה, הוא שהדרך בה הסופרת מספרת לכם עליו, תרגום לכם לחשוב שהוא בסדר. ואז יתחיל קונפליקט פנימי, ושיהיה לכם בהצלחה.
הכתיבה שם היא לא פחות מגאונית,
בסוף הספר סוף סוף הצלחתי לגבש עמדה,
אין ספק שהוא פחות טוב מהספר הראשון. 
השיאים בספר הם גילויים קשים מהעבר, כאלה שהצליחו להשאיר אותי ללא מילים,
אך לצערי, בינהם הקטעים יבשים ולא מספקים.
אחת התגובות על הסקירה הקודמת שלי הייתה שבסדרה הזו השלם עולה על סך חלקיו, לכן אני ממשיכה לספר השלישי.
בסופו של יום כן נהנתי, פשוט לא כמו מהספר הראשון.
קצת פחות מ4 כוכבים.

לעמוד הסדרה בגורידס (לא להיבהל, יש שם הרבה נובלות)

יום שלישי, 14 באוגוסט 2018

זאת שהייתה כאן קודם - ג'יי-פי דילייני

כשחשבתי שפענחתי את התעלומה, התברר לי שכל מה שחשבתי לא נכון.
כשהנחתי שהבנתי את הדמויות, גיליתי שלא הבנתי דבר.
כשגיליתי שצדקתי במשהו, הגיעו אחריו הדברים שהשאירו אותי המומה.


"מה קורה כששתלטן נתקל במישהו שאיבד שליטה? השילוב עלול להיות נפיץ"



"החיים פשוט קצרים מדי בשביל לחיות אותם באופן פחות ממושלם"
על הספר:
שתי נשים  עוברות לגור בבית מסתורי ברחוב פולגייט 1, אחת בעבר (אמה) ואת בהווה (ג'יין).
האם יש בניהן יותר נקודות דמיון מאשר רק כתובת? איך כל זה קשור למהנדס הפרפקציוניסט שתכנן את המקום?
הספר נע בין נקודות המבט של אמה בעבר וג'יין בהווה, כשהאירועים מסונכרנים טוב מדי, ברמה שגורמת לאי נוחות בעת הקריאה. וזה כל הקסם.


"השקט והמראה המרשים הזה. שום דבר רע לא יכול לקרות לך כאן"

דעתי עליו:
מדובר בספר מתח המורכב החומרים האיכותיים ביותר.
הכתיבה מדויקת, מעבר בין שתי נקודות מבט, לעתים אירועים חופפים אבל כמעט אף פעם אין תחושה שקראתי את אותו הדבר פעמיים. 
נקודות המבט דומות ושונות באותו הזמן, אנו זוכים לפרספקטיבה שונה על אותו ארכיטקט מפחיד, אדוארד.
המסתורין מלווה את הספר מתחילתו ועד העמודים האחרונים.
בכל פרק מתגלה פיסת מידע קטנה אך חשובה מספיק כדי לשנות את כל מה שחשבתי.


"כאילו לא די לו לשמור על שליטה: אני צריכה לאבד אותה. רק אז הוא מרגיש נוח להשתחרר בעצמו"

נושא הפרפקציוניזם עולה שוב ושוב, 
הבית המפחיד בפולגייט 1 הוא התגלמות הפרקציונזם, ונדמה שהוא מנסה להפוך את דיריו (ואותנו) לפרפקציוניסטים כמוהו. אבל מהו מחיר השלמות? ומי משלם אותו?
הבית הוא דמות ראשית בספר, ותודו שזה נורא מדליק לשמוע על בית שהפך לגיבור כה משמעותי בספר.


"לגור כאן... זה בטח קצת כמו להיות לו תקועה בתוך הראש"

דמותו של אדוארד, הארכיטקט ששואף לשלמות, היא דמות טובה ומרתקת כמעט כמו הבית. המינימליזם בתשובותיו מעורר את השאלות הקשות אצל הקורא. הקרבה אליו הולכת וגוברת ככל שמתקדמים בספר, אך מתברר שככל שאנו מתקרבים יותר - אנחנו יודעים פחות.


"לפעמים אני חושב שכל הנישואים היו טובים יותר אם היתה חובה להתגרש כעבור זמן מסוים"

זאת לא גברת, זה אדון. השוק הגדול היה לסיים את הספר ולגלות שמדובר בסופר ולא בסופרת. משהו בכתיבה הדקדקנית, הירידה לפרטים בתיאורי הבית והלבוש, הכל הרגיש לי מתובל במעט נשיות. ואז גיליתי שמדובר בסופר, זה היה מפתיע ומרענן עד מאד.

ומה פחות אהבתי:
לאורך כל הספר (פרט ל30 העמודים האחרונים), לא מצאתי דבר אחד שלא אהבתי.
ואז הגיע הסוף, ואז התאכזבתי.
הרגשתי שהוא מהיר מדי, לא אמין, אפילו קצת תלוש.
לא הייתי פוסלת את הספר בשם פנים ואופן בגללו. לכו לקרוא למרות מה שכתבתי עכשיו, פשוט הכינו את עצמכם נפשית לזה.


"האובססיות שלי אף פעם לא בריאות"

והכריכה, מה הקשר בינה לבין הספר? 
בעייני היא לא משקפת דבר ומנותקת לחלוטין מהספר והאווירה בו.
הכריכה האמריקאית לעומת זאת, מדויקת.
תוצאת תמונה עבור ‪The Girl Before by JP Delaney‬‏


"זה נרקיסיסטי להאמין שאנחנו נהיה מי שישנה את טבעו הבסיסי של אדם אחר."

בשורה התחתונה,
אחד מספרי המתח הכי טובים שקראתי.
כתיבה מעולה, ביצוע מדהים.
מסוג הספרים שמדבקים מהעמוד הראשון.
הסוף קצת מבאס, אבל אתם חייבים לקרוא.
4 כוכבים והמלצה חמה מאד.

למשפט האהוב עליי:  "אי אפשר לספר את אותו סיפור פעמים ולצפות לסוף שונה"