יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

את - קרוליין קפנס

"מסתורין אינו טמון בהגעה למקום חדש, אלא התבוננות באותו מקום עם עיניים שונות." פורטס

לא יכולתי לחשוב על משפט שיתאר את הספר הזה טוב יותר.

על מה הספר?
ג'ו גולדברג, עובד בחנות ספרים עצמאית ומתאהב בלקוחה שהגיעה לחנות שלו, בק גוויניבר. 
הבעיה היא שג'ו לא אדם רגיל, ג'ו הוא פסיכופט, סטוקר, משוגע ובכל עמוד תגלו עוד ועוד דברים מפתיעים על אישיותו ההזויה - ואנחנו זוכים לקרוא ספר שלם, מנקודת המבט שלו.
חשוב לציין, הספר כתוב בגוף שני ("את בטח תודי לי על זה כשתביני..."), זה מוזר, זה חריג - וזה הכי ג'ו בעולם, אפרט על זה במהלך הסקירה :)

"מי שעובד בחנות ספרים לומד שרוב האנשים מרגישים אשמה לגבי מי שהם."

דעתי עליו:
לפני הכל, חשוב לי להבהיר משהו - הוא לא רומנטי! על הכריכה האחורית מופיעות המילים "סקסי" ו"מחרמן", לפני שתתאכזבו או שתקנו ספר שאתם לא מצפים לו, דעו לכם שהוא הכל חוץ מרומנטי.

"מרוב שאת נקייה את מלוכלכת."

"את" הוא אחד הספרים המורכבים והמרתקים שיצא לי לקרוא. אני כל כך אוהבת ספרים שמסופרים מעיניהם של אנשים אחרים, שונים, מוזרים.
הדיוק של הספר הזה, הכתיבה הנכונה, ההערות הקטנות - הכניסו אותי עמוק לתוך ראשו המעוות של ג'ו גולדברג, והיה לי קשה מאד לצאת משם...
נדבקתי בטירוף, בצדקנות, בתפיסת העולם הדפוקה שלו. רציתי שהוא יצליח, רציתי שכל מי שעומד בדרכו לבק ימות מוות מלא ייסורים.

"צומחים דרך אהבה. לא דוחים את האהבה עד שמפסיקים לגדול."

ג'ו מתאהב ללא סיבה מוצדקת, והוא אובססיבי.
הוא הופך לסטוקר שיורד לכל רמה בחייה של בק. ועם כמה שזה שגוי - איחלתי לו הצלחה. רציתי שלא יתפסו אותו, רציתי שבק תשים לב אליו, רציתי שכל המידע שהוא משיג עליה יסלול לו את דרכה אל ליבה.

"את יודעת שאני יודע איפה את גרה ואני יודע שאת יודעת איפה למצוא אותי."

בכל פרק נגלה לעיניינו רובד נוסף בג'ו, רובד נוסף של שיגעון, של פרטים אפלים מעברו.
קצב החשיפה לג'ו הוא מדויק ונכון. הפרטים ההזויים מתקבלים בהבנה, למרות שאם אתנתק לרגע מעיניו המטורפת של ג'ו, הפרטים שאנו מגלים עליו הם איומים.

"והלוואי שיכולתי לנשק אותך כדי להוציא את הזין של בנג'י מהפה שלך"

ג'ו חווה את החברה שונה מאיתנו, הוא יהיר ומתנשא. הוא מפענח את נפשם של האנשים הסובבים אותו, מפרשן את המניעים למעשיהם, הפרשנות תמיד נעשת כך שתתאים לתפיסה המשוגעת של ג'ו. הוא ביקורתי ונוטה לנרקיסיסזם. הוא יודע שהוא צודק, הוא יודע שכולם טועים. ולי כקוראת - לא היה ספק בכך.

בספר משתמשים הרבה בביטוי "יש עכבר בבית", והכוונה היא מישהו/משהו שניתן לסלק בקלות - אבל הוא עוצר את החיים של הגרים בבית. אז ג'ו ממש לא עכבר בבית, הוא פיל ענק שמסתיר את המציאות. המשימה לראות את המציאות מהעיניים שלנו, כאשר היא מתוארת דרך עיניו של ג'ו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל ברגע שמצליחים - הטירוף של ג'ו מכה בך. 

"אין דבר כזה כלוב שאפשר לעוף בו."

אין פה הסברים או פרשנות, הסופרת מציגה לנו את המציאות המעוותת מעיניו של ג'ו ולא נותנת לנו מפלט למציאות האמיתית. על הקורא מוטלת המשימה הקשה: להבדיל בין טירוף למציאות, כשלעיניו מוצג הטירוף כמציאות.

"לין מתה מבפנים, כמו גופה. היא משתמשת באינסטגרם בצורה מתודית, קלינית, כאילו היא אוספת ראיות להגנה, כאילו כל החיים שלה מוקדשים להוכחה שיש לה חיים."

הספר מכיל בתוכו ביקורת עקיפה וכואבת על אובדן הפרטיות עקב הרשתות החברתיות. בעוד בק וחברותיה משתמשות ברשתות החברתיות כדי להציג מציאות שקרית ויפה, ג'ו משתמש בהן ככלי להשגת המטרה שלו. והמטרה שלו לעיתים מסוכנת, רעה ומפחידה.
וזה עוד דבר שאהבתי בספר הזה, ביקורת לא נאמרת באופן ישיר (פרט לזו על קוראיו של סטיבן קינג), היא נאמר בנסיבות, בסיטואציות.
והביקורת כואבת.

"יש חוזה שחותמים עליו כשנכנסים לתוך תא בבר ודוחפים את היד לתוך מכנסיים של גבר, בק. אין מְצַייצִים בשעת הזיון."

במהלך הסיפור, ישנן אנאלוגיות לספרים/סופרים/סיפורים/שירים שלא הכרתי. האמת שזה הפריע לי מאד. 
כי כפי שכבר ציינתי, בספר הזה לא מקבלים הסברים. את חלק מהקישורים הבנתי מגוגל וזה הוסיף רובד נוסף ומרתק לסיפור.
אבל לרוב, אפילו לא ידעתי מה לחפש. התחושה הייתה כמו להאזין לאדם נוטף כריזמה המספר סיפור מרתק, אך משחיל בין המשפטים בדיחות פרטיות שמוסיפות להנאה - ואני פשוט לא מכירה אותן.

דבר נוסף שהפריע לי, כפי שכבר ציינתי, הספר מאד מדויק. אבל היו שם כמה פרקים (באזור פרקים 17 עד 19 - פחות או יותר) שנמרחו, התישו ואף גרמו לי לעצור את הקריאה ליומיים. הפרקים עסקו בחברתה הטובה של בק, פיץ'. אבל הם חזרו על עצמם. תרחיש זהה וצפוי שחזר על עצמו שלוש פעמים. בעיניי, זה היה מעצבן ומיותר, בעיקר שעד הפרקים האלו, כל פרק חשף רובד נוסף של ג'ו, ופה זה בעיקר סיפר שלוש פעמים את אותו הסיפור.

"פיץ' היא פסיכית פתולוגית רצינית ואני לא דומה בכלום לפיץ'."

התרגום לא היה מספיק טוב בעיניי. השוואות רבות עם הספר באנגלית גרמו לי להבין שבעצם חוויתי אובדן של כמה וכמה דברים בספר.
יש שם הקדשות לספרים שתורגמו פשוט לא טוב, הדיבור הבוטה של ג'ו לפעמים נשמע לא כמו ג'ו, למשל העובדה ש "Dude" תורגם ל"חבוב" (מילה שמותר להשתמש בה רק אם עברת את גיל 60). 
חלק מהסטוקינג של ג'ו כרוך בהתבוננות בבק מאוננת. התיאורים סוטים בדיוק כמו ג'ו, אבל כאשר "your female juices" מתורגם ל"מי כוס", אני בעיקר רוצה להקיא.
משחקי מילים הלכו לאיבוד. הקצב הייחודי של הספר נשמר ברובו, אבל לדעתי יכלה להיעשות שם עבודה טובה יותר.

"כשאני מחבק אותך אני מריח פרחים ונוזל כביסה ומיץ כּוּס ואני תוהה עד כמה היית צריכה להשתולל על הכרית שלך."

ההתאהבות של ג'ו מלאת סתירות, בדיוק כמו ג'ו עצמו. ג'ו שונא שקרנים וצבועים והוא מתאהב באדם הכי צבוע ושקרן בספר. אנחנו עדים לג'ו המספק הסברים הזויים להתנהגותה של בק. הוא לא מאשים אותה, הוא מאשים את הסביבה שלה במי שהיא.
הביקורת של ג'ו על הסביבה, על העולם המודרני, מתבטאת ביחס שלו לסובבים את בק, בעודו ממשיך לציין שוב ושוב שבק לא אשמה שהפכה למי שהיא. ג'ו מתעב את העולם המודרני, אבל מנצל אותו ככלי להשגת היעד ונעזר בו למעשים נתעבים בדרך ליעד.

בשורה התחתונה, המילה גאוני ממעיטה בערכו של הספר.
הגאונות שבה הוחלפו עיניי לעיניו של ג'ו, 
הגאונות שבה הפכתי למשוגעת בדיוק כמוהו בעודי קוראת את מחשבותיו,
הגאונות שבה מצאתי עצמי מאחלת הצלחה לאדם מפחיד, בעל מטרה מפחידה אפילו יותר.

"אני מכיר את כוחה של השתיקה. אני זוכר את אבא שלי לא אומר כלום ואני זוכר את השתיקות שלו הרבה יותר משאני זוכר את הדברים שאמר"

הוא לא מתאים לכולם,
הוא קשה ומורכב.
אבל בעיניי, הוא לא פחות מיצירת מופת.