תשע דקות - בת' פלין

הספר חיכה לי בנייד כשנתיים, כששמעתי שהוא יוצא סוף סוף בעברית החלטתי לקרוא אותו. כמובן שלא היה לי זמן - אז שמעתי אותו באודיו (באנגלית).

לפני שאתחיל לכתוב את דעתי, אציין שיש סיכוי גדול שלא תסכימו אתה ואשמח מאד לשמוע גם דעות המנוגדות לשלי.

על הספר:
הספר מתחיל מהסוף, הסוף המר (או שלא?) של השבי בן 10 שנים שחוותה ג'יני למון.
בשנת 1975 נחטפה ג'יני מהספרייה העירונית בעודה בת 15 בלבד. האחראי לחטיפה הוא לא אחר מאשר גריז, ראש כנופיית אופנוענים מפוקפקת. 
הספר מסופר בדיעבד, 25 שנים לאחר החטיפה ומעיניה של ג'יני החושפת בפנינו את מה שעברה שם.

את הספר שמעתי באודיו

דעתי על הספר:
הפתיחה של הספר יוצאת מן הכלל. יכולתי להרגיש את הלב דופק, הייתה לי צמרמורת. הקריינית הקריאה את הסצנה הכל כך דרמתית בטון אדיש ומרוחק - דבר שרק הוסיף מורכבות לסיטואציה הקשה. באותו הרגע ידעתי שזה הולך להיות ספר מעולה, אבל טעיתי.

מה אהבתי:
את הפתיחה כבר אמרתי.
אהבתי את התיאורים התקופתיים, הספר לוקח אותנו אחורה לשנות ה70 וה80, הפסקול הנהדר, תיאורי הנוף והאווירה יוצאים מן הכלל. ממש הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן. יותר מזה, מפני שהספר מסופר כזיכרון, המספרת כל הזמן משווה בין ההווה לעבר. למשל כביש שפעם היו סביבו חולות בלבד והיום זו עיר. אין ספק שבתחום האווירה, הסופרת שיחקה אותה בענק.

אהבתי את זה שסיפורים נסגרים באותו הרגע. הגיבורה מתארת לנו מה היא ראתה במהלך השבי, אבל מוסיפה פרטים מן ההווה כדי לסגור את הקצוות הפתוחים. לדוגמה, פגישה שהיא שומעת במקרה אך לא שומעת כיצד היא הסתיימה, כבר בתום הסצנה היא תוסיף "בדיעבד, גיליתי שהפגישה הזו הייתה...". 

דמויות המשנה שיצרה הסופרת מרתקות. אנו נחשפים בהדרגה ובקצב נכון לכל דמות ודמות. לכל אחת סיפור מקורי ומעניין, שמוצג לנו בצורה מורכבת המשלבת את העבר וההווה של אותה הדמות.
הסופרת הצליחה להפתיע אותי בכל סיפור מחדש, הצבעוניות של הדמויות המקיפות את ג'יני וגריז, השוני בניהן והעומק שלהן היו בהחלט תוספת מרעננת לסיפור הראשי.

מה לא אהבתי:
ג'יני לא בשבי, ג'יני בקייטנה. לא ברור לי למה הסופרת כל כך התעקשה "לחטוף" את ג'יני, אם היא לא מתכוונת להחזיק בה בשבי. השבי של ג'יני מזכיר קייטנה. היא פוגשת חברות, קונה בגדים, מבשלת, נוהגת, מרכלת, עושה בייביסיטר. איפה השבי בכל הסיפור הזה?
לרגע אחד לא הרגשתי את האימה שבחטיפה. מהרגע שבו היא "נחטפה" ג'יני הרגישה כמו בת בית ב"בית הכלא" שבו החזיקו בה. החלק של החטיפה היה מיותר לחלוטין בעייני. אם היא הייתה מוצגת כאילו ברחה מהבית - הסיפור היה טיפה יותר אמין לדעתי.

הרומן בינהם עלוב ולא אמין. תסמונת שטוקהולם? לא נראה לי. 
ג'יני וגריז מאוהבים. למה? לא יודעת.
האם הם אי פעם ניהלו דו שיח שנמשך יותר מכמה שורות בספר? לא יודעת.
האם קרה משהו יוצא דופן בחדר המיטות שהצית את האהבה? לא יודעת.
לא יודעת כי אנחנו פשוט לא יודעים כלום על האהבה בינהם. ברגע אחד היא שונאת אותו ורגע לאחר מכן היא מאוהבת עד מעל הראש. התאהבות חסרת בסיס שלא מבוססת על דבר, גם לא על תסמונת שטוקהולם, כי עד כמה שידוע לי - לא מפתחים תסמונת שטוקהולם למדריך בקייטנה.

גריז הוא דמות שטוחה ודי משעממת. בזמן שלכל דמויות המשנה מוקדשים פרקים שלמים לתיאור העבר שלהם, גריז נותר מנהיג הכנופייה חסר העבר, חסר ההווה, חסר העתיד (כי כולנו יודעים איך נראה העתיד שלו) וחסר אישיות. הוא גבר קנאי, אבל עושה דברים שסותרים את זה (אציין למטה בספויילרים), הוא עדין אל ג'יני אבל אכזרי וחסר רחמים לאנשים אחרים. הוא רכושן, אבל נותן לג'יני להסתובב בקרב גברים שהוא לא סומך עליהם. הוא פשוט לא מעניין. 

ג'יני לא מאד חכמה, לא מאד מעניינת ודמות שטוחה לגמרי. היא עושה מה שאומרים לה, כולל להתאהב במי שאומרים לה. היא לא נלחמת, היא לא מתגעגעת הביתה, היא נכנסת ל"שבי" ולא מזכירה בכלל את המושג לברוח. גם כשיש לה טלפון ביד, ג'יני מתקשרת לחברה שלה כדי ללכת לים. לא מתוארת שום התמודדות של ג'יני עם כלום. שום התפתחות רגשית, התמודדות רגשית או משהו בסגנון. אנחנו יודעים שהיא שונאת ואז שהיא אוהבת וזהו בערך. הדמות שלה עוברת דברים מזעזעים והיא לא מתארת את ההתמודדות שלה עם אף אחד מהם.

הספר מכיל לקויות בפן האמינותי. כאלו שלא ניתן לסלוח עליהן. 

בשורה התחתונה,
לא אהבתי את הספר, למרות שמאד רציתי לאהוב אותו.
שילוב של בעיות אמינות, גיבורים ראשיים לא אינטליגנטים במיוחד, שטחיים ומשעממים ורצף אירועים וקבלת החלטות חסר כל היגיון הובילו אותי לסיים את הספר - ולהחליט שכמובן לא אמשיך לקרוא עוד.

למה סיימתי? כי הסופרת הייתה מספיק חכמה כדי לשלב את סיפוריהן של דמויות המשנה לאורך כל הספר עד לסופו. דבר שהשאיר אותי עם הרצון לסיים את הספר.
ובכנות, הייתה לי איזו תקווה בלב - שבסוף הספר הזה כן יהיה טוב..

לרכישת הספר דרך ביבוקס

***********ספויילרים*************

1. האונס/אובדן הבתולין של ג'יני. גרנט מסמם אותה, אבל היא לא לגמרי מסוממת. הוא מסביר לה שהוא הולך לבתול אותה עם מחבט בילי. כמובן שמי שנתן את ההוראה שהגבר הכייי חתיך בחבורה, יתקע מחבט בילי באיבריה המוצנעים של האחת שאליה הוא קנאי - הוא גריז הקנאי. ג'יני שמבינה את המצב מחליטה להגיב. לא חברים, היא לא תגיד לו "בבקשה אל תעשה את זה", היא גם לא תגיד לו "תן לי, אעשה את זה בעצמי", ובטח שהיא לא תגיד לו "אני מתחנננתתתתתת אל תאנוס אותי", היא תגיד לו "תשכב איתי". כן חברים, זה מה שאומרים למי שבא לאנוס אתכם עם מחבט בילי.

2. היעדר השיח על בריחה. נכון, היה לה רע בבית, אבל כשנותנים לך טלפון את לא אמורה להתקשר לחברה שלך ולהזמין אותה לצאת. לפחות תגידי שיכולת להתקשר הביתה ובחרת שלא. הנושא של בריחה לא עולה פעם אחת לאורך הספר, מנגד ההזדמנויות לברוח לא מפסיקות לצוץ.
3. ההתאהבות בגריז. אחרי שלא התראו תקופה ארוכה, בטח שלא דיברו (חלילה) מגיע גריז ומגלה שג'יני הכינה אוכל, האוכל טעים לו ולכן הוא מגיב ב"הגיע הזמן" ג'יני ה"בתולה" מסכימה איתו אומרת ש"הגיע הזמן". ונחשו מה? הם עושים -אהבה-. מה הקשר אהבה? הם לא דיברו בכלל. ומי אמר שהגיע הזמן? הזמן למה? למה הוא הגיע פתאום? אל תגידו לי שזה בגלל ספגטי... מה השתנה בדיוק שפתאום היא מוכנה לשכב איתו ככה, סליחה, לעשות אהבה.
4. גריז מצווה על ג'יני (שלא חייבת לו כלום, הוא כבר במאסר) להתחתן עם גרנט. ג'יני כמובן מסכימה ונחשו מה? היא מאוהבת בו. איך? למה? נכון שהיה מתח מיני בניהם. אבל לקחו לך את אהבת חייך, הוא עומד להיות מוצא להורג - זה בדיוק הזמן להתאהב במישהו אחר כי אמרו לך.
5. האונס של ג'יני. אונס מזעזע, אלים וקשה מכל בחינה. ההתמודדות של ג'יני הסתכמה בלהחלים מהפציעות ולעשות "אהבה" עם אור דולק.
6. הקטע מערוץ ויוה בסוף הספר, הוא אבא שלו, היא שוכבת עם הילד שלו שבעצם בוגד בו ששכב עם חבר שלו שכולם סמכו עליו. וואט?

יש לי עוד כאלה.. אני מתנצלת אם הייתי קשוחה.
הדברים האלה יכולים להוציא אותי מדעתי.