בתי היקרה - אליזבת ליטל
"סודות הם עניין שבשגרה מבחינתי, אבל אשקר אם אגיד שהם לא קוץ בתחת."
על הספר:
ג'ני ג'נקינס זוכה לקיצור מפתיע מאוד בזמן המאסר שלה.
לאחר שנמצאה אשמה ברצח קר וחסר רחמים של אמה (שמה של ג'ני נמצא כתוב בדם לצד גופת אמה), משתחררת ג'ני מהכלא במטרה אחת ברורה - להבין מי רצח את אמא שלה.
הבעיה היא שג'ני לא בדיוק זוכרת מה קרה באותו הלילה, ובואו נגיד שמערכת היחסים שלה עם אמא שלה לא בדיוק הוכיחה שג'ני חפה מפשע..
"אבל בעצם הצטערתי שאין לי הנגאובר. כי אם אנחנו עסוקים כל כך במחשבה כמה נורא אנחנו מרגישים, אנחנו שוכחים לרגע כמה נוראים אנחנו."
דעתי עליו:
הפתיחה של הספר נהדרת, המתח נבנה ישר מההתחלה, אנו עדים לשחרורה המוקדם והלא צפוי של ג'ני, אנו עדים לניסיונות שלה להיעלם ואנו נחשפים לצדדים הפחות נעימים של שחרור מהכלא - ההמון הזועם שמוכן לעשות הכל כדי לקחת את החוק בידיים ולתת לג'ני הרוצחת המרושעת את מה שמגיע לה.
בראשו של ההמון הזועם עומד כתב אנונימי בשם טרייס, שהציב לעצמו מטרה - לתת לג'ני את גזר הדין שמגיע לה. הוא מוכן ללכת רחוק מאוד כדי להשיג את זה.. לאט לאט מגלה טרייס את עקבותיה של ג'ני (זה בהחלט משחק מילים נחמד) ושולח בעקבותיה את ההמונים שזועמים על ביטול עונשה.
הספר כתוב בגוף ראשון מעיניה של ג'ני. ג'ני בחורה שנונה ומעניינת ומצאתי במהלך הספר לא מעט ציטוטים שהעלו לי חיוך כשקראתי אותם. היא הגיעה מבית עשיר וזכתה לככב בכמה מדורי רכילות לפני שנמצאה אשמה ברצח. נקודת המבט שלה היא יהירה ומתנשאת - ואין ספק שתענוג לקרוא ספר מנקודת המבט הזו.
רוב הפרקים נגמרים בציטוט מתוך פוסטים/כתבות/תחקירים שנעשו על ג'ני, כך אנו נשארים מעודכנים במצבו של ההמון הזועם במרדף אחר הרוצחת הנעלמת - ג'ני ג'נקינס. הדבר הוסיף סיומת נפלאה לכל פרק, בעיקר לפרקים בהם לא התקדם כלום בעלילה (ולצערי היו לא מעט כאלה).
"תודה לאל על האולר השווייצרי שלי. כלים רב־תכליתיים הם כמו עלבונות, בנות — תמיד צריך אחד בהישג יד."
מה לא אהבתי:
לצערי עם כל הפוטנציאל האדיר של הספר הזה,
הוא לא הצליח לרגש אותי, הוא לא הצליח לעניין אותי ולעיתים הוא גם שעמם אותי.
"ואז הגיתי את המילים שמחברות בין נשים בקשר הרמוני עמוק זה מאות בשנים: "הבחור הזה הוא שמוק.""
יותר מדי דמויות משנה שלא תרמו לעלילה, היה ממש קשה לעקוב מי מדבר עם מי ולמה, ואיך זה מקדם את העלילה?
יותר מדי פרקים שלא קורה בהם כלום, שאומנם בסופם הוסיפה הסופרת את הקטע הנפלא של ההמון הזועם.. אבל בפרק עצמו לא קרה דבר.
לעיתים ג'ני השנונה והחריפה הייתה שטחית למדי ומאד משעממת.
"תבינו שככה זה עובד אצל אנשים כמוני. רחמים עצמיים הם השמש שסביבה אנחנו סובבים"
עברו ימים שלמים בלי שקראתי בו, ולא חשתי בחסרונו.
רציתי לדעת איך הסיפור נגמר אבל בדיעבד כשהגעתי לסוף אני יכולה להגיד שגם הוא לא היה בדיוק שווה את זה..
"ילדים הם לא אנשים. הם אפילו בקושי חיות. הם בסך הכול פצעים מפרישי מוגלה של רגש מודלק עקב עודף בחיזוקים חיוביים."
בשורה התחתונה,
פחות התחברתי.
היה משהו מאד פרווה בספר הזה.
"יכולתי לספר לכם מה קרה עכשיו, אבל מיליון משוררים כבר המציאו מיליארד דרכים לתאר לב שבור. מה הטעם לטרוח על עוד עיבוד אחד."
תגובות
הוסף רשומת תגובה