לשנוא את אדם קונור - אלה מייז

★★★★☆
הנה אני אומרת את זה, מצאתי סדרה (אולי זו בעצם לא סדרה?) שבה הספר השני הרבה יותר טוב מהראשון, וחשוב לציין שאהבתי את הספר הראשון.
והנה אני אומרת עוד משהו, צחקתי ואפילו די הרבה.



עדכון: הספר צפוי לצאת יצא בעברית בהוצאת בוקטיק

על הספר:
זוכרים את לוסי, החברה המשוגעת של אוליב מהספר "לאהוב את ג'ייסון ת'ורן"? אז הספר הזה הוא עליה.
לוסי עוברת לגור באופן זמני אצל ג'ייסון ואוליב, הזוג ההוליוודי המתוק מהספר הקודם, הכל משתנה ברגע שהיא מגלה שיש שכן חדש בבית שמעבר לגדר, אדם קונור. אדם הוא שחקן מצליח ולוהט, אבא לאיידן בן החמש וגרוש טרי. לאן זה יתפתח? יש מצב שאתם יכולים לנחש...אבל הדרך תקרע אתכם מצחוק.


את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו:

נתחיל בסוגיה המדוברת "האם מדובר בספר יחיד?"
לדעת הסופרת - זהו ספר יחיד לחלוטין.
לדעת מי שקרא רק את הספר הזה - אפשר לקרוא כספר יחיד.
לדעתי - חבל לקרוא אותו כספר יחיד, יש בו המון רפרנסים לספר הראשון, יש לגיבורים מהספר הראשון תפקיד לא קטן בספר והוא נגמר איפה שהראשון התחיל אז.. אפשר לקרוא כיחיד - אבל פחות כדאי.


“I hope you’re the hero of my story, because I deserve to be loved, goddamit.”

מה אהבתי:
כבר ציינתי שצחקתי, אבל מה שלא ציינתי זה שאני לא נוהגת לצחוק כשאני קוראת (גם לא לבכות), אבל הספר הזה הצליח לעשות את הלא יאמן וממש הוציא ממני צחקוק! יותר מזה, מצאתי את עצמי מספרת לחברים שלי על סצנות שהצחיקו אותי (ומדובר בחברים שלא קוראים ספרים מהז'אנר הרומנטי). אז כן, צחקתי!


"I'm going to unbreak your heart, Lucy."

לוסי, הדמות הנשית הכי מטורללת שקראתי עליה. לוסי שבורת לב, היא חושבת שלעולם לא תוכל להתאהב שוב, שהיא מקוללת. הייתם מצפים ממישהי שחושבת שהיא כל כך דפוקה להגיב בצורה מסוימת כשהיא פוגשת באליל אדם קונור. אבל לא לוסי... לוסי קשה להשגה, משחקת משחקים, טיזרית, יודעת מה היא רוצה ולא מתביישת לדרוש זה, והיא פשוט קורעת מצחוק. 


"That's the tricky part, isn't it? You have to let love in."

חוש ההומור המלווה את הספר הוא אחד הדברים שהכי התחברתי אליהם לאורך הקריאה, גם ברגעים בהם חששתי שהסצנה תהפוך לקלישאה הגורמת לגלגולי עיניים חריפים, התבדיתי. בניגוד לספר הקודם של אותה הסופרת, שם קלישאה עקבה אחר קלישאה, פה היו מעט מאד קלישאות. סצנות שלכאורה הובילו לקלישאה הסתיימו בצורה מפתיעה ותמיד מלאת הומור וחינניות. הצבעוניות של דמותה של לוסי צבעה את כל הספר בצבעים של צחוק, קלילות, ציניות ושמחה.


"Oh, dear Lord, please don’t let him have big balls and a small dick…"

לוהט כבר אמרנו? מצד אחד, זה לא חדש לי... חשבתי שהסצנות בספרה הקודם היו לוהטות ולא ציפיתי לפחות מזה בספר הזה. אבל (ויש פה אבל) לוסי היא דמות שונה מאוליב. לוסי יודעת מה היא רוצה והיא לא תנוח עד שתקבל את זה. כשבחורה כזאת נכנסת למיטה עם אדם קונור, גם נשיקה יכולה להפוך לסצנה מטורפת. כמו בספר הקודם, גם פה מלווה אותנו המון מתח מיני ולוקח הרבה זמן עד שאנו זוכים לממש אותו. לפחות פה ההמתנה מלאה בטיזינג שנון ולא צפוי.


"I couldn’t fall for him. No matter what promises he whispered on my skin, my curse wouldn’t let us be. "
המשחקים והטיזינג של לוסי ואדם אדירים. אני פחות מתחברת למשחקים, מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יודע שאני מתעצבנת נורא כשגיבורים הולכים מסביב במקום לדבר. אז אני חורגת ממנהגי, ממש נהניתי מהמשחקים של השניים האלה. השילוב של הדחף המיני המוגבר של לוסי אל מול הצורך שלה להיות קשה להשגה יצר תרכובת מעניינת של משחקים בינה לבין אדם. באופן מפתיע, הגיבור השקט והלוהט שלנו, אדם, הכיל את המשחקים שלה בצורה חיננית מאד, הוא אפילו שלף כמה מהלכים משלו. חלק נכבד מההומור בספר מגיע מהמשחקים של השניים, והפעם אני אומרת - היה שווה, שישחקו כמה שהם רוצים.


”With every passing day, I hated Adam Connor even more; how that was even possible…don’t ask me. It had somehow started to become a passion of mine.”

לאדם קונור יש ילד! סוף סוף גיבור ראשי שהמטען שלו מהעבר הוא לא אקסית בוגדנית, אבא מכה או אמא מסוממת. אדם מביא אתו לקשר ילד קטן בן חמש. לאורך כל הספר מודגשות תכונותיו האבהיות של אדם, דבר שידוע כממיס לבבות של נשים (במיוחד אם האבא חתיך כמו אדם). למרות שיש לי המון ביקורת לא חיובית על דמותו של איידן, בנו של אדם, חשוב לי לציין שנוכחותו של ילד בתמונה הוסיפה גוון מקורי ומעניין לספר, הסופרת הקפידה לשלב את האבהות כך שתדגיש את התכונות הטובות של אדם.


"Let's not play games, Lucy.
I want your heart and I will have it."

מה לא אהבתי:
ציינתי כבר שלוסי גרה אצל אוליב וג'ייסון מהספר הקודם, לוסי ואוליב חברות טובות ללא כל ספק, אבל בסצנות שבהן נכחו אוליב ולוסי יחד, הרגשתי שאוליב מקבלת הרבה יותר במה. כאילו אוליב היא הבת האהובה של הסופרת ועם כמה שלוסי אדירה, במפגש בניהן אוליב תמיד תזכה ליותר יחס מצד הסופרת. לדגומה, סצנה של מדידת שמלות, בה השקיעה הסופרת תיאורים ארוכים המפרטים כמה יפה יושבת השמלה על אוליב ולבסוף הוסיפה (כי בכל זאת, זה ספר על לוסי) שצבע השמלה של לוסי מחמיא לה. 
לדעתי יכול להיות שמי שלא קרא את הספר הראשון לא ירגיש את התחושה הזאת, אבל בתור אחת שקראה את שניהם - אוליב הייתה שם יותר מדי, בספר שלא שייך לה. 


“You can’t look at me like that.”
“Why not?”
“Because I’m not supposed to like you.”
“But I like you very much, Lucy.”

איידן, בנו בן החמש של אדם היה הדמות הכי לא אמינה בספר. נכון, אכן ילד חמוד וקטן, אבל בפועל לא מדובר בילד, מדובר בדובון אכפת-לי שכשלוחצים לו על הבטן הוא אומר משהו מביך וחמוד להחריד, שכל תפקידו הוא לקרב בין לוסי לאדם ולהיות חמוד. מבחינה ריאלית, הוא לא דיבר כמו ילד בן חמש, ועשה רושם שכל עיסוקו הוא ליצור סיטואציות בהן נאלץ אדם לפגוש את לוסי כי איידן רוצה. אז עד כמה שהתחברתי לעובדה שלאדם יש ילד, לא התחברתי לזה שהילד הוא בעצם דובון אכפת-לי. רציתי לראות את אדם מתמודד מול קשיים של הורות ובמיוחד הורות בזמן גירושין לא פשוטים, רציתי לראות את איידן, ילד שנקלע לגירושין מתוקשרים, חווה איזושהי התמודדות עם המצב. לצערי מצאתי את התחום הזה חסר מאד בספר.
אל תראו אותי ככה, אני אוהבת דובוני אכפת-לי, אני פשוט לא אוהבת שהם מתחזים לילדים במטרה לגרום לגיבורים הראשיים להיות יחד.


"She was our Lucy, Aiden's and mine."

אשתו של אדם, או יותר נכון האקסית שלו, אדוליין יאנג, גם היא שחקנית כמובן. הרגשתי שהסופרת מתאמצת כדי לגרום לנו לשנוא אותה. בכל פעם היא הוסיפה עוד רובד מרגיז נוסף לדמותה של אדוליין. הבעיה הייתה שזה פשוט לא היה אמין. אדם היה מאוהב בה, יש להם ילד, כנראה שיש בה גם דברים טובים. אבל נעשה מאמץ עצום להפוך אותה למכשפה מרשעת כדי להקל את מורכבות הסיטואציה (מלחמת משמרות כמובן). בעייני זה היה לא נכון, מעצבן, פוגע בעלילה ומאד לא אמין.


“This is a father fighting for what’s best for his son.”

אדם, אני לא מצליחה להחליט אם לשים אותו תחת "אהבתי" או תחת "לא אהבתי". מצד אחד, הוא שקט מאד ונשאר שקט גם לאורך הספר (תכונה שדווקא חיבבתי). מהצד השני הוא שחקן לוהט ואבא לוהט אפילו יותר. אבל... לפעמים הרגשתי שהדמות שלו מקבלת ומכילה מדי. הוא קיבל דברים מאד לא קלים בלי להתלבט או אפילו למצמץ. 
לא הצלחתי להבין מתי הוא התאהב בלוסי ולמה.
עוד משהו, סצנות הסקס מהצד שלו היו יבשות ביחס לסצנות מהצד של לוסי. והסופרת כבר הוכיחה שהיא יודעת לכתוב סצנות סקס מהצד של הגבר. אבל פה, ברגע שעברו אליו אחרי לוסי, הוא פשוט נעלם בצל שלה.


 “I’m just a boy…standing in front of a girl, asking her to love him.”

בשורה התחתונה,
אהבתי מאד. 
צחקתי, חייכתי, חיכתי לרגע שבו אקרא אותו שוב.
אני חושבת שהסופרת הצליחה להתעלות על עצמה ועל ספרה הקודם,
ואני ממליצה על הספר הזה בחום.
לדעתי רצוי (מאד) לקרוא את הספר על ג'ייסון ואוליב לפני, אבל זו לא חובה.

קריאה מהנה!



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מאחורי עיניה - ביקורת סדרה (מבוסס על ספרה של שרה פינבורו)

Us - אל קנדי & סרינה בואן (Elle Kennedy & Sarina Bowen- Him #2)

חול טובעני - QuickSand - ביקורת סדרה