יום שבת, 27 באוגוסט 2016

שלוש קומות - אשכול נבו

מכירים את זה שאתם מרגישים משהו מסויים לגבי ספר לאורך כל הקריאה ואז בסוף דעתכם משתנה וקשה לכם להחליט אם אהבתם או לא?
זה בדיוק מה שקרה לי פה.

על הספר:
שלוש קומות, שלושה שכנים, שלושה סיפורים כואבים וקשים.
האחד שהשאיר את ביתו הקטנה עם זקן שישמור עליה, והילדה חזרה שונה.
השנייה, שמפחדת מדבר אחד - מה שעובר בראש שלה.
והשלישית, אלמנה שמכה על חטא ומגלה את החיים מחדש.


דעתי על הספר:
כפי שאמרתי, דעתי חלוקה.

אתחיל דווקא במה שפחות האהבתי:
הסיפורים כתובים בצורה של דיאלוג סתום, אדם שפונה ישירות אל חבר/מכתב/מקלט. הוא מספר לו סיפור, אבל זהו סוג של מונולוג, כי אין התחשבות בתשובותיו של הצד השני (התשובות אפילו לא כתובות: "רוצה לשבת אחי? כאן טוב לך? אה, אל תדאג לגבי זה").

השפה לא תקינה, הרי מדובר בלשון הדיבור. שימוש שגוי מכוון ב-ה הידיעה, למשל ה-בית ספר, ה-בת זוג. אני מבינה את חשיבות האמינות, אבל זה היה משהו שלא היה נעים לי לקרוא.
האנשים שמספרים את הסיפור טרחניים, מפרטים לפרטי פרטים, חוזרים על פרטים לא חשובים, שלושתם נשמעים מפוחדים, חוששים, דואגים.
לא מאמינה שקיים מישהו שהיה יכול להקשיב לאדם שמדבר במשך זמן רב כל כך על עצמו (ובצורה כל כך לא מעניינת).


עוד דבר שהפריע לי, מעטים הגברים שיודעים לכתוב מעניהן של נשים. אשכול נבו הוא לא אחד מהם בעיניי, לפחות לא לפי הספר הזה.
הנשים הוצגו כחופרות, מפוחדות, חסרות ביטחון, מתנצלות.
יש בזה משהו כואב, שכך גברים רואים נשים וכך מציגים אותן בסיפוריהם ללא בושה.
הגיבורה השלישית והאהובה עליי מהשלושה, דבורה, שופטת לשעבר וכעת אלמנה בודדה, היא אישה חזקה ומרתקת ועדיין, משהו בה מתנצל על קיומה, על דעותיה.
נכון שיש נשים כאלה, אבל בשתיים כאלה בחר להתמקד הסופר.


הגיבורים בסיפור מכים על חטא, הם מספרים אמת מרה על טעויות קשות שעשו.
לא אגיד שהיה פה איזה רובד סמוי, הכל היה מאד גלוי, בלי מסר נסתר. אנחנו צופים מהצד, שומעים על הנורא מכל, על האשמה.
זכאים לשפוט את הגיבורים, אבל הם כל כך חופרים שבא לך להגיד להם "אתה צודק" רק כדי שיפסיקו ללעוס את הסיפור.


מה אהבתי?
אהבתי את הסיפורים עצמם, הסיפורים של הדמויות מרתקים ונועזים. כן הרגשתי שנעשה ניסיון מצד הסופר לעדן את חומרת המעשה לקראת סוף הספר (דבר שפחות אהבתי), אבל עדיין, המעשה החמור עצמו מתואר ללא רחמים וללא עידון.
אהבתי את הקשר הדק שנרקם בין שלושת הסיפורים. הם רק שכנים, אבל אנחנו זוכים לנגיעות קלות בסיפורים קודמים.
הקשר הזה נעשה בעדינות מחושבת, מאד אהבתי והופתעתי לטובה - כי לא ציפיתי לזה.

בנוסף להיותם שכנים, חיברו מוטיבים קטנים בין הגיבורים כמו למשל מוטיב ההורות. כל הגיבורים הורים, וההורות מוצגת בצורה קשוחה וכואבת. אהבתי את זה מאד.

הגיבורה השלישית, דבורה, אלמנה ושופטת בעברה שמוצאת עצמה בלב המהפכה החברתית. היא מחפשת את עצמה, מחפשת משמעות חדשה לחייה בצל העבר הכבד.
אבל הדבר שהכי אהבתי, היה העובדה שהיא מכירה לראשונה בעובדה, שאין איש שיבקר את מעשיה יותר. היא אדון לעצמה והיא בודדה.

אישה מעניינת.

כל הגיבורים בספר מתמודדים עם הנושא הכואב של בדידות, הם אמנם מוקפים באנשים, אבל הריקנות והבדידות מקיפה אותם. דווקא שם, בחר הסופר לא להקל על הקוראים. הבדידות והנואשות שבאה איתה, הוצגו כמו מראה כואבת לנפש של כל אחד מאיתנו.

הסיפור של דבורה, אם כי פחות אהבתי את הסוף שלו (הרגשתי שריחמו עליי כקוראת) היה המעניין ביותר לדעתי.
הסיפור שלה הוא זה שהפך את דעתי על הספר לפחות נחרצת והקשה עליי לגבש המלצה או דיס-המלצה ברורה.


הכתיבה הפשוטה, גרמה לי כקוראת להרגיש שאני בשיחה ולא בעיצומו של ספר.
יש אנשים שמאד יתחברו לזה, ולהם אמליץ על הספר בשמחה ובלב שלם.


לסיכום,
חיבבתי את הספר, לא עפתי עליו, לא מאד נהנתי, הוא לא ריגש אותי.
אבל בסך הכל חווית הקריאה הייתה חיובית.
קריאה מהנה למי שיחליט לקרוא :)