יום שישי, 10 במרץ 2017

The Fall - החטא הקדמון - ביקורת סדרה

 The Fall- החטא הקדמון - עונות 1-3.

נתחיל בטיהור האווירה, עד הסדרה הזו, חשתי תיעוב עז כלפי השחקן הראשי, ג'יימי דורנן, הידוע בתור תפקידו ככריסטיאן גריי בסרטים של 50 גוונים של אפור. כיניתי אותו צנון, חסר כריזמה, לא מספיק אטריקטיבי, סובל ועוד שלל כינויים, אני עדיין עומדת מאחורי דבריי - אבל רק כלפי הדמות של כריסטיאן גריי.


לאחר צפייה בסדרה הזו, אני יכולה להגיד שהוא שחקן מוכשר בטירוף, כריזמתי, שובה ולא היה צריך לשחק את כריסטיאן גריי.

ובנוגע לסדרה:

על מה הסדרה?
בעיר בלפסט, בירתה של צפון אירלנד, מתרחשים מספר מקרי רצח מטרידים, כל הנרצחות הן נשים, קרייריסטיות, ברונטיות, באזור גיל ה25.
כאשר מתחיל להתברר שיש קשר בין הרציחות, נקראת לדגל בלשית מלונדון, סטלה גיבסון (ג'יליאן אנדרסון), אישה מרשימה בכל מובן אשר מתמחה בחקירות רציחות סדרתיות.
הרוצח הוא לא אחר מאשר פול ספקטור (ג'יימי דורנן), יועץ אבל במקצועו, אב לשני ילדים ואדם חביב על רוב אנשי העולם.
אנו עדים להתפתחות האירועים משני הצדדים, הן מצדה של המשטרה והן מצידו של פול.
זוהי דרמה פסיכולוגית מבית היוצר של BBC.

דעתי עליה:
יכולות המשחק בסדרה הזו יוצאות דופן, את ג'ילאן אנדרסון הכרתי בסדרה חניבעל, שם היא שיחקה את הפסיכולוגית של חניבעל, את ג'יימי דורנן... נו טוב.
שניהם מגלמים את הדמויות שלהם בצורה יוצאת דופן.
אווירה אפלה ושקטה עוטפת את הסדרה כולה. צילומים נהדרים, תלבושות מדהימות שמוסיפות רבות לדמויות, עלילות משנה מסקרנות ושתי דמויות ראשיות עמוקות ומרתקות.




זהו קרב פסיכולוגי בין השניים, פול וסטלה נאבקים זה בזו, כאשר סטלה כבולה לנהלי המשטרה ופול צריך לעשות הכל כדי לא להיתפס.
הדמויות שלהם נבנו בתבונה,
סטלה, אלגנטית, אינטלגנטית, אישה עוצמתית ומעוררת השראה. היא קרירה במידה הנכונה, ומואשמת לא פעם בשנאת גברים, מיניות בתחומי העבודה אך היא ללא כל ספק - מצויינת בעבודתה. 
היא נכנס לעומקם של המניעים, לראשו של הרוצח, ושכבה אחר שכבה, היא מתקדמת בפיענוח התעלומה.

פול, דמות מרתקת, סוטה, מורכבת. הוא אב מדהים לילדיו, בעל לאישה מאושרת ומנגד, רוצח סוטה,  אשר מחזיק תשוקות אפלות ביותר שבאות לידיי סיפוק בפעולות כאלה ואחרות המערבות גופות, חניקות וקשר אינטימי עם הנרצחת בשעותיה האחרונות.


***דקת התעלפות על המשחק של ג'יימי***
הוא לקח את הדמות הכל כך מורכבת הזו, פול ספקטור, וחיבק אותה, אימץ אותה והפך בכל איבר בגופו - לרוצח הסוטה והמסתורי. 
המבטים, השקט הפנימי, טון הדיבור, הוורסטיביות שלו בכל שלב, הקשר הסוטה שלו עם הנרצחות וגופותיהן.
הוא עשה את זה בצורה פנומלנית.



ולגבי 50 גוונים..
היה לי קשה לא לתהות, האם הילדות הקשה שעבר פול, הצורך בשליטה מלאה, לא מעט קשירות, אלימות, סדיסטיות. האם כל המאפיינים של הדמות הזו, הובילו את המלהק של הסרט של 50 גוונים לעשות את הקישור המעוות והכל כך שגוי, בין השחקן המדהים הזה, לדמותו של כריסטיאן גריי - שגולמה בצורה עלובה בעייני.


כמה דברים שלא אהבתי:
העונה השלישית הייתה, כמו בכל סדרה בריטית שנמשכת אחרי העונה השנייה, לא מספיק טובה.
שוטים ארוכים מידיי, מריחה, התפתחות הזויה של העלילה, ניסיון לסחוט עוד מהקהל השבוי.
לדעתי, פרט לכמה תגליות מעניינות, לא היה צורך בעונה נוספת. העונה השנייה הייתה מספיקה.



קטעים לא אמינים בעיקר בנושא החלמה מפציעות, ההחלמה נעשית מהר מידיי, באופן לא אמין בעליל.
סטלה תמיד מאורגנת ומתוקתקת, יוצאת מהמיטה אחרי סקס פרוע עם פן שלא זז ואיפור מושלם. או ישנה במשרד ומתעוררת מאופרת באופן מושלם עם פן מושלם.
שינוי של דמויות, מקיצון אל קיצון בצורה לא טבעית ולא מוסברת מספיק.
חורים בעלילה, גם בסוף העונה השלישית, חורים לא נסגרים אלא רק נוספים. אנחנו מקבלים הרבה תשובות, אבל נקודות מרכזיות נשארות חצי מוסברות, ולדעתי, גם לא יוסברו.




בשורה התחתונה,
אני מתה על מותחנים פסיכולוגים, 
ואני חושבת שיש פה סדרה נהדרת, ממכרת, עשויה היטב, משוחקת למופת.

ממליצה בחום.
צפייה מהנה :)