יום שישי, 4 באוגוסט 2017

עיני אוניקס - אשכר ארבליך-בריפמן

כשהייתי ילדה, נכנסתי לחנות הספרים וראיתי ספר עם כריכה עוצרת נשימה, צבעים מרגיעים, פיות וקסמים. לספר קראו ווינטר בלו ילדת פיות, והתאהבתי בו. אהבה אמתית וחסרת פשרות. הכתיבה ריתקה אותי, העולם הכל כך קסום שהסופרת יצרה בדיוק ובעדינות. ההתרגשות הביאה אותי (אז הייתי בכיתה ה נדמה לי), לחפש פרטים נוספים על הספר, הצטרפתי לפורום שניהלה הסופרת ורק חיכיתי לספרים הבאים שתוציא.

עברו לא מעט שנים, ופתאום אני רואה את שמה של הסופרת שכל כך אהבתי על כריכה של ספר תחת הכותרת "אחרי 28 ספרי ילדים - אשכר ארבליך-בריפמן מוציאה ספר למבוגרים". 
מיותר לציין שלא היה צריך יותר מזה כדי לשכנע אותי לקרוא אותו.


על הספר:
שנה היא 2090 והעולם שונה משהכרנו אותו. בשנת 2040 התרחש אסון ששינה את פני האנושות, הפוריות של בני האדם ושאר בעלי החיים נפגעה לחלוטין, תוחלת החיים עלתה ועל מנת להשליט סדר בבלגן של אחרי האסון הוקם המ"מ, המשטר המרכזי. כיום איש לא מגדל את הילד הביולוגי שלו, עלייך להימצא בזוגיות, לעבור מבחנים ואם תמצא מתאים - תקבל ילד שנולד מרחם מלאכותי, הוא לא הילד הביולוגי שלך, הוא נוצר מביצית שנתרמה (בכפייה) ומזרע שנתרם (בכפייה). 
אוניקס, בחורה מבולבלת ואבודה בת 26 מסרבת להשלים עם הגזירה. היא רוצה את הילד הביולוגי שלה ויוצאת למסע בעקבותיו.

" "אני מניחה שלא חשבתם על זה אף פעם," המשיכה, "אבל רוב הסיכויים, שבעים ושמונה אחוזים לפי הסטטיסטיקה, שיש לי ילד, ילד חי ונושם, שמסתובב איפשהו וקורא למישהי אחרת 'אמא' "

דעתי עליו:
מה אהבתי?
הספר כתוב נפלא, הסיפור מסופר לנו בגוף שלישי אך נצמד בעיקר לאוניקס, כך שאנו זוכים להצצה לסביבה של אוניקס, אבל לא לפרטים מיותרים. הדרך בה הסופרת מתארת את העולם החדש והעתידני נעשית בצורה עקיפה. למשל, כשרצתה לציין שתוחלת החיים עלתה, היינו עדים לשיחה בין אוניקס לסיימון, קשיש בן 108 בו היא מטפלת במסגרת עבודתה כאחות סיעודית. דרך השיחה ניתן להבין שבעולם החדש, אנשים מתים קצת יותר מאוחר. בעייני סגנון כזה של כתיבה הוא סגנון אינטלגנטי המשאיר מקום למחשבה של הקורא. מאד נהנתי ממנו.

"חינכו אותנו לחשוב אחרת, גם אם שיננו לנו שוב ושוב שלא משנה איזה ילד תקבל, תוכל מיד לקרוא לו 'הילד שלך' וזה יהיה בסדר"

הדרך בה מתואר העולם החדש, אני אוהבת פנטזיות ודיסטופיות אבל יש כלל שבעייני לא ניתן להתפשר עליו - חוקי העולם החדש חייבים להיות ברורים ומובנים לקורא. ובמשימה הזו, הסופרת צלחה ללא כל צל של ספק. היא מפרטת לקורא בהדרגה ובצורה נכונה את הכללים החדשים של העולם, מי הם המ"מ, איך נהיים הורים ואפילו איך עושים סקס בעולם בו סקס הפך לחסר תועלת לצורכי רבייה. 

" "השתמשתי בקסדה שלי עם מישהו אחר" פלטה אלה."

מאז ומעולם פחות התחברתי לספרים/סרטים/סדרות העוסקים בעתיד, זה פשוט פחות דיבר אליי. אבל משהו בדרך בה בחרה הסופרת להכניס אותי לעולם החדש שיצרה - גרם לי להשאב אליו. החשיפה ההדרגתית לעולם, העובדה שלא מסופקים הסברים ישירים לקרוא, אלא הקורא סופג את העולם החדש תוך כדי התבוננות במצבים וסיטואציות - העובדה הזאת ללא כל ספק (בשילוב עם כתיבה נפלאה) שאבה אותי לתוך עולם שמעולם לא מצאתי אליו חיבור.

"שיסתלקו כבר, עם כל האושר הזה שנוזל מהם כמו סירופ מתוק ותכף יכתים את הרצפה בשלוליות גדולות"

הביקורת החבויה בספר על "עולם עתידני נכון", בספר המילה "הורה" מקבלת משמעות אחרת. עלייך להיות בזוגיות והיופי הוא שאתה יכול להיות בזוגיות עם גבר או אישה, זה לא משנה, העיקר שתהיו הורים טובים. לא כל אחד יכול להיות הורה, המסוגלות להורות לא נקבעת על פי נטייה מינית אלא על פי מבחנים כוללנים הבודקים תכונות להורה אידאלי.
בספר מגמת ה"שמות של גברים לנשים ולהפך" זוכה לידי ביטוי. שמות הפכו לאנדרוגנים, אפילו לחתול של אוניקס קוראים אמילי (הוא זכר!). התערבות הממשל בחיי האזרח הפשוט מוצגת לטובה ולרעה ותחושת "האח הגדול" מתגברת, פקחים, בקרת הורים, הקפדה על "החל מגיל 18" ואפילו בקרה על החלומות של האזרחים. מה שהיום נחשב לגזל מן החי כמו הפריות כפויות של בעלי חיים, הופך לגזל מן האדם, כאשר כל אשה מחויבת בשאיבת ביציות אכזרית ופולשנית במטרה להרבות ולשבח את המין האנושי. כל אלה ועוד הם נושאים רלוונטים גם לשנת 2017 והם זוכים לביטוי נפלא בספר.

" "אני לא מאמין!" אמר הראשון שבהם ומחא כפיו... הגבר השני נשק לגבר הנרגש נשיקה על שפתיו "גם אני לא!" אמר, האושר זלג מהם בטיפות גדולות, מבעבע,דביק מדי. אוניקס חשה בחילה. או אולי זו קנאה, ניסתה להיות ישירה עם עצמה. "שלום" בירך האח במדים, "באתם לאמץ?" "

הפרקים הקצרים, עבר המון זמן מהפעם האחרונה בה נתקלתי בספר עם פרקים כל כך מתומצתים וקצרים. זה היה פשוט תענוג! מצאתי את עצמי קוראת יותר מהר מהרגיל, ברצף ארוך מהרגיל והכי חשוב, לא חוששת להתחיל פרק בשעה מאוחרת בלילה - כי ידעתי שאוכל לעצור. חלוקה מאד נכונה של הספר, ומאד לא מובנת מאליה. שאפו.

"מזל טוב, אתם ההורים הטריים של תינוקת מספר NOSNO90F76-12-94580!"

מה פחות אהבתי:
שני נושאים עיקריים הפריעו לי במהלך הקריאה,
הראשון הוא המוטיבציה של אוניקס ושל האנשים שהיא פוגשת בדרכה, אוניקס חדורת מטרה והיא לא הולכת להתפשר - היא רוצה לפגוש את הילד/ה הביולוגי שלה. אך המון פרטים חסויים, אנשים המחזיקים במידע החסוי הזה מסתכנים בפיטורים או במאסר כאשר נותנים אותו לאוניקס ואני שואלת למה? הרגשתי שהדרייב של המעורבים בפרשה, הרצון שלהם להתסכן למען אדם המבקש בקשה הזויה שכזו הגיע ממקור לא מספיק ברור. היה הסבר בכל פעם, אבל הוא לא היה מספק בעייני. אולי עומק נוסף לדמויות המשנה, סיפור העבר שלהן היה מבהיר מדוע הם נוקטים בצעדים כה לא מובנים מאליהם בשביל אדם שרק עכשיו פגשו. 
גם הדרייב של אוניקס מגיע ממקום שאינו ברור לי. היא מוכנה לסכן את עצמה, לעשות דברים מאד נועזים והכל בשביל מטרה שלא הצלחתי להבין עד הסוף - למה היא נאבקת עליה. גם שם היה הסבר, אבל כשאוניקס עשתה דברים מסוימים ומאד נועזים במטרה לצלוח את משימתה, תהיתי שוב - האם הסיבה הזו מספיקה בשביל לעשות את מה שעשתה?

"אין לי בן זוג ואין לי ילד כי אני לא מרגישה אדם שלם" 

הנושא השני, הוא השתלשלות האירועים, שהרגישה לי מתוזמנת מדי, נוחה מדי, פשוטה מדי. יש מספר שלבים שאוניקס צריכה לעבור במטרה להשיג את מבוקשה, אך השלבים הרגישו לי מכאניים מאד. המכשולים היו קלילים ביחס למה שניסתה להשיג וההתקדמות נעשתה בקצב מהיר ומאד מתוזמן. הייתי שמחה לראות את אוניקס נכשלת ממש ומנסה למצוא דרכים חלופיות (ואולי נכשלת גם בהן). הרגשתי שבאיזשהו מקום קצת "מרחמים" עליי, כי כקוראת רציתי שהגיבורה הראשית תצליח, אבל דווקא את המתח הזה ואת הפחד שאולי היא תכשל, הייתי רוצה להרגיש יותר. הרגשתי שכל שלב בהשגת המטרה הסתיים בסוג של "סוף טוב", טוב מדי לטעמי.

" "ואיך את מסבירה את זה?" המשיכה לנה לחטט ולפצוע ... "את זה שאת רוצה להכיר את הבן שלך אבל לא את ההורים הביולוגיים שלך?" "

נקודה נוספת היא שלקראת הסוף דברים החלו לרוץ לי מהר מדי, בצורה לא טבעית ולא מספיק הגיונית (לא רוצה לפרט כדי לא להרוס), אבל רק אגיד שלא התחברתי לסוף הספר בכלל.

"אני מרגישה שלקחו ממני משהו, משהו ששייך לי, ועד שלא אמצא אותו, לא אוכל להתקדם הלאה"

בשורה התחתונה,
נהנתי מהספר.
הוא ללא כל ספק ממולץ לאוהבי הז'אנר וגם למי שלא.
אני מקווה שאשכר תמשיך לכתוב גם למבוגרים, כי אני רוצה לקרוא עוד ממנה.
אני מאמינה (ומקווה) שהתעוזה שלה תתגבר בספרים הבאים, מבוגרים הם קהל שונה מילדים ונוער, הרבה בגלל העובדה שהם מסוגלים לשאת גם כשלונות, אסונות ושאר דברים פחות נעימים בספרים.