יום שבת, 12 באוגוסט 2017

קולו של ארצ'ר - מיה שרידן

עוד אחד מהספרים שחיכו וחיכו בנייד, עד שתורגמו לעברית ואז לא נותרה לי ברירה אלא לקרוא אותם.
את הספר הזה שמעתי באודיו באנגלית וזה מה שחשבתי עליו.



על הספר:
ברי פרסקוט חווה אירוע טראומתי קשה, חייה משתנים והיא בורחת. 
כאשר ברי מגיעה לעיירה פליון, היא מקווה למצוא שם את השלווה לה היא כל כך נזקקת. ברי נתקלת בארצ'ר, גבר מרשים אך מוזנח, אילם, שקט ומתבודד. האם הקשר שנוצר בניהם יצליח לשחרר את שניהם מעולו של העבר אותו הם נושאים? 

את הספר שמעתי באודיו
דעתי עליו:

אתם מכירים את התחושה הזו, כשאתם עולים על רכבת הרים והרכבת עולה לאט לאט לפסגה. במהלך העלייה האטית, אתם מרגישים פרפרים בבטן, הנוף נעשה מרשים, החוויה הופכת לעוצמתית יותר מרגע לרגע. ואז כשאתם בפסגה, ברגע אחד המהירות מתגברת ואתם מדרדרים למטה מהר מדי, הראש מסתובב ואתם לא מבינים למה לא פשוט השאירו אתכם להתבונן בנוף?

אז זה בערך מסכם את החוויה שלי מהספר הזה.

אסביר את עצמי, כשהתחלתי לקרוא את הספר הבטן שלי התמלאה בפרפרים. הקשר העדין שנוצר בין ברי לארצ'ר שבה אותי. הכתיבה הסוחפת של הסופרת גרמה לי לרצות עוד ועוד. ברי וארצ'ר הם שני אנשים שבירים עם עבר כואב ומלא מפלות. הדרך בה הם ניגשים זה לזו, לאט לאט פורצים את החומות ומתחילים להתמלא אחד מהשנייה, הדרך הזו שבתה אותי.
האיטיות, המתיקות, העדינות והקשר החזק הזה הפך לי את הבטן בהתרגשות.

ואז התחילה הירידה ברכבת ההרים. 
אני יכולה לסמן נקודה אחת ספציפית בה הספר התחיל להתדרדר ומשם כל צעד שקרה פשוט חרב לי את ההנאה.

מה אהבתי:
הדמות של ארצ'ר, על האמינות של דמותו של ארצ'ר אדבר כמובן תחת הכותרת "מה לא אהבתי", אבל אם נניח את האמינות בצד, ארצ'ר הוא גיבור ראשי מקסים. הוא רגיש, עדין, קשוב וחתיך כמובן. הוא הצליח לרגש אותי וזה משהו שלא פשוט לעשות.

הקשר בין ארצ'ר וברי, כפי שכתבתי, ברי וארצ'ר בונים מערכת יחסים כזאת שהופכת לקורא את הבטן. הם כל כך מתוקים ביחד, כל כך מתאימים (אולי קצת מתאימים מדי לפעמים) ופשוט נבראו זה לזו.

הכתיבה של הסופרת, גם ברגעים בהם לא נהנתי מהספר, היכולת של הסופרת להעביר את הסיפור בצורה כל כך נפלאה גרמה לי להמשיך לקרוא (לשמוע). אין ספק שהיא מוכשרת מאד, והיכולת שלה לתאר עלילה יוצאת דופן.

דמויות המשנה אמנם היו שטוחות אבל תפקידן נעשה באופן מדויק

זה ספר יחיד, וזה ייתרון ענק. אני לא חושבת שהזוגיות של ברי וארצ'ר יכולה להחזיק טרילוגיה ואני אוהבת את זה שהסופרת בחרה לרכז את כל עלילתם בספר אחד.

הקריינית באודיו, אחת הקרייניות הכי טובות ששמעתי. היא שחקנית נהדרת עם דיקציה נפלאה. 

מה לא אהבתי:
החל מהרגע בו ברי וארצ'ר שכבו, מהירות העלילה עולה לקצב לא טבעי, מלא באירועים לא אמינים שגם שפכו אור על אירועים לא אמינים שקרו לפני נקודת המפנה המבאסת הזאת.

ארצ'ר הוא דמות לא אמינה. הוא גר עם דודו הפרנואיד מאז שהוא בן 7, מפני שאינו יכול לדבר, האינטראקציה היחידה (!) שלו החל מגיל 7 נעשית עם דודו. אז איך האינטליגנציה הרגשית שלו כה מפותחת? איך הוא יודע שכדי לסמן טרטוריה על בחורה עושים לה היקי בצוואר כדי שכולם יראו? איך הוא יודע לקרוא אנשים אם בקושי ראה אותם במהלך חייו? 

ברי מעצבנת ואני לא מצליחה להבין למה היא עצבנה אותי כל כך. לכאורה יש בה את כל התכונות שאני צריכה כדי לאהוב גיבורה, היא עצמאית, חכמה, יוזמת ועקשנית. אבל למה היא עצבנה אותי כל כך? אולי זה הטון הבכייני בו היא מספרת לנו את הסיפור. אולי אלו קריאות ה"oh God ,oh God ,oh God" שמגיעות בהגזמה בכל שלב בספר. אני באמת לא מצליחה להבין למה. אבל פשוט לא אהבתי אותה.

אני לא מצליחה לחשוב על דרך לתאר את רצף האירועים הלא אמין, מבלי למלא את הסקירה בספויילרים. אבל אנסה להסביר את עצמי, ארצ'ר הופך לזכר אלפא שלא מבייש את כריסטיאן גריי בפחות משלושה חודשים. רצף אירועים דרמטי במיוחד פוקד את ברי וארצ'ר, חלק מהאירועים הזויים ומאולצים, והחלק האחר, פשוט נכנס למערבולת ההגזמות הדרמה של האירועים הקודמים.

בשורה התחתונה,
מאד נהנתי, עד שלא נהנתי יותר.
מה שכן, אני בטוחה שאם הספר הזה יהפוך לסרט הוא יהיה הצלחה מסחררת.
ואני די בטוחה שאם הייתי קוראת אותו בתחילת דרכי, הוא היה בטופ שלי. אבל אני לא במקום הזה לצערי...

קולו של ארצ'ר