זאת שהייתה כאן קודם - ג'יי-פי דילייני
★★★★☆
כשחשבתי שפענחתי את התעלומה, התברר לי שכל מה שחשבתי לא נכון.כשהנחתי שהבנתי את הדמויות, גיליתי שלא הבנתי דבר.
כשגיליתי שצדקתי במשהו, הגיעו אחריו הדברים שהשאירו אותי המומה.
"מה קורה כששתלטן נתקל במישהו שאיבד שליטה? השילוב עלול להיות נפיץ"
"החיים פשוט קצרים מדי בשביל לחיות אותם באופן פחות ממושלם"
על הספר:שתי נשים עוברות לגור בבית מסתורי ברחוב פולגייט 1, אחת בעבר (אמה) ואת בהווה (ג'יין).
האם יש בניהן יותר נקודות דמיון מאשר רק כתובת? איך כל זה קשור למהנדס הפרפקציוניסט שתכנן את המקום?
הספר נע בין נקודות המבט של אמה בעבר וג'יין בהווה, כשהאירועים מסונכרנים טוב מדי, ברמה שגורמת לאי נוחות בעת הקריאה. וזה כל הקסם.
"השקט והמראה המרשים הזה. שום דבר רע לא יכול לקרות לך כאן"
דעתי עליו:
מדובר בספר מתח המורכב החומרים האיכותיים ביותר.
הכתיבה מדויקת, מעבר בין שתי נקודות מבט, לעתים אירועים חופפים אבל כמעט אף פעם אין תחושה שקראתי את אותו הדבר פעמיים.
נקודות המבט דומות ושונות באותו הזמן, אנו זוכים לפרספקטיבה שונה על אותו ארכיטקט מפחיד, אדוארד.
המסתורין מלווה את הספר מתחילתו ועד העמודים האחרונים.
בכל פרק מתגלה פיסת מידע קטנה אך חשובה מספיק כדי לשנות את כל מה שחשבתי.
"כאילו לא די לו לשמור על שליטה: אני צריכה לאבד אותה. רק אז הוא מרגיש נוח להשתחרר בעצמו"
נושא הפרפקציוניזם עולה שוב ושוב,
הבית המפחיד בפולגייט 1 הוא התגלמות הפרקציונזם, ונדמה שהוא מנסה להפוך את דיריו (ואותנו) לפרפקציוניסטים כמוהו. אבל מהו מחיר השלמות? ומי משלם אותו?
הבית הוא דמות ראשית בספר, ותודו שזה נורא מדליק לשמוע על בית שהפך לגיבור כה משמעותי בספר.
"לגור כאן... זה בטח קצת כמו להיות לו תקועה בתוך הראש"
דמותו של אדוארד, הארכיטקט ששואף לשלמות, היא דמות טובה ומרתקת כמעט כמו הבית. המינימליזם בתשובותיו מעורר את השאלות הקשות אצל הקורא. הקרבה אליו הולכת וגוברת ככל שמתקדמים בספר, אך מתברר שככל שאנו מתקרבים יותר - אנחנו יודעים פחות.
"לפעמים אני חושב שכל הנישואים היו טובים יותר אם היתה חובה להתגרש כעבור זמן מסוים"
זאת לא גברת, זה אדון. השוק הגדול היה לסיים את הספר ולגלות שמדובר בסופר ולא בסופרת. משהו בכתיבה הדקדקנית, הירידה לפרטים בתיאורי הבית והלבוש, הכל הרגיש לי מתובל במעט נשיות. ואז גיליתי שמדובר בסופר, זה היה מפתיע ומרענן עד מאד.
ומה פחות אהבתי:
לאורך כל הספר (פרט ל30 העמודים האחרונים), לא מצאתי דבר אחד שלא אהבתי.
ואז הגיע הסוף, ואז התאכזבתי.
הרגשתי שהוא מהיר מדי, לא אמין, אפילו קצת תלוש.
לא הייתי פוסלת את הספר בשם פנים ואופן בגללו. לכו לקרוא למרות מה שכתבתי עכשיו, פשוט הכינו את עצמכם נפשית לזה.
"האובססיות שלי אף פעם לא בריאות"
והכריכה, מה הקשר בינה לבין הספר?
בעייני היא לא משקפת דבר ומנותקת לחלוטין מהספר והאווירה בו.
הכריכה האמריקאית לעומת זאת, מדויקת.
"זה נרקיסיסטי להאמין שאנחנו נהיה מי שישנה את טבעו הבסיסי של אדם אחר."
בשורה התחתונה,
אחד מספרי המתח הכי טובים שקראתי.
כתיבה מעולה, ביצוע מדהים.
מסוג הספרים שמדבקים מהעמוד הראשון.
הסוף קצת מבאס, אבל אתם חייבים לקרוא.
4 כוכבים והמלצה חמה מאד.
למשפט האהוב עליי: "אי אפשר לספר את אותו סיפור פעמים ולצפות לסוף שונה"
תגובות
הוסף רשומת תגובה