מחברת הלב - לורי נלסון ספילמן

★☆☆☆☆
גיבורה אחת ממורמרת, שיושבת בדיוק בסטיגמה של פולניה, כזו שבטוחה שלא מגיע לה להנות או לשמוח. הגיבורה השנייה קצת יותר שפויה. יחד הן יוצרות דרמה מאולצת, לא אמינה, מלאה בצירופי מקרים שיגרמו לכם לדפוק את הראש בקיר.


"הוא עוקב אחרי ממרחק כמה צעדים, אפל וכבד ומאיים להסתער - רגש האשמה של האם העובדת."




על הספר:
אריקה גרה עם שתי בנותיה, אנני וקריסטן. תאונה טרגית מובילה למותה של קריסטן. אבל האם היא באמת מתה? אריקה ואנני יוצאות למסע אל העבר והווה במטרה לקבל תשובות.


"הורות," הוא אומר, "הקשר היחיד שכשהוא מצליח, אתה נשאר לבד."

דעתי:
כל כך אהבתי את אבני סליחה של אותה הסופרת. הייתי בטוחה שהספר הזה הוא הימור בטוח. לא קראתי תקציר או ביקורות וישר הסתערתי עליו. האכזבה הייתה קשה מנשוא.


"איך יכלו שתי נערות כל כך שונות להיות קשורות כל כך?"

הספר בנוי כולו מתרכובת של דרמות מאולצות שלא מתחברות טוב זו עם זה, ולא מאד אמינות.
הדרמות מתמקדות לרוב בשמיעת חצאי משפטים בסגנון (זו לא דוגמה מהספר) "אני כל כך אוהבת אותה. אבל אני מפחדת שבגלל העומס בעבודה היא תחשוב שאני לא רוצה שום קשר אליה". אז תארו לעצמכם ששמעתם רק את החלק המודגש. ואז גם אתם אמרתם משפט כזה, והאדם השני שמע רק את החצי הרע. וככה בנויות הדרמות בספר. זה נמוך, עלוב ובעיקר לא אינטליגנטי.


"אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה שלוש מאות שישים וחמש פעמים בשנה. קוראים לזה חצות."

הדרמות ממשיכות בפעולות שאינן מסודרות בסדר הגיוני של סיבה ותוצאה. למשל, אנני לא בטוחה שאחותה הייתה על הרכבת (בארה"ב) --> אנני נוסעת לפריז. מה עם נניח, לקחת חוקר פרטי ולבדוק את מצלמות האבטחה בתחנת הרכבת באותו היום? אז זהו, לקחו חוקר פרטי שגם הוא כמובן לא חשב לעשות את זה. אה כן, וזיהוי הגופה נעשה לפי צבע הלק ברגליים. אמין? ממש לא. דבילי? ממש כן.


"הקטע עם האהבה הוא כזה: אלה שמסרבים לסכן את לבם הם אלה שמעמידים אותו בסכנה הכי גדולה."

הצד של האמא, אריקה, כתוב בגוף ראשון. הצד של הבת, אנני, כתוב בגוף שלישי. למה? לא יודעת. אבל זה היה מיותר.


"במשך היום אני מאושר יותר מעצם הידיעה שבערב אשמע את קולך"

הדמות של אריקה, האמא, היא הדמות הכי מעצבנת שנתקלתי בה. היא מלאת רחמים עצמיים, מאשימה את עצמה בכל דבר, מתנהגת כמו פולניה שיושבת בחושך ומחכה לנס שיקרה. אסור לה לשמוח, אסור לה לשחרר. היא אשמה בהכל. בלתי נסבלת. והיא לוקחת חלק נכבד בייצור הדרמה המלווה את הספר. כמו למשל - " "היא חסמה את השיחות שלי." אני בפאניקה ומתחילה להתנשם. "אני לא יכולה ליצור איתה קשר, קייט!"  "- תתקשרי ממספר אחר ותפסיקי להתבכיין בבקשה. מספיק קשה לי גם ככה.


"דמעות צורבות את עיני ואני ממצמת בטירוף. " אני אפס, אפס, כמו אבא שלנו."

בכל ספר של הסופרת יש גימיק. באבני הסליחה היו אלה אבני הסליחה, ברשימת המשאלות הייתה זו רשימת המשאלות - ופה, מחברת הלב. מחברת העוברת מדור לדור, מלאה במשפטים שפעם היו שולחים בהודעות שרשרת. בניגוד לאבני הסליחה, שם הספר סובב סביב הגימיק, פה מחברת הלב בעיקר מיותרת ולא מספיק מעניינת. היא כן מספקת פה ושם ציטוטים נחמדים, אבל התרומה לעלילה די מזערית.


"משפחה: גם אם תעזוב אותה היא לא תרפה ממך."
לסיכום,
אכזבה גדולה, עלילה מאולצת, דמויות מרגיזות ובעיקר זמן קריאה יקר שבוזבז.
כוכב אחד. 

"לפעמים, כשאנחנו מסתכלים מקרוב מדי, אנחנו מאבדים את האמונה שלנו בנסים."


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מאחורי עיניה - ביקורת סדרה (מבוסס על ספרה של שרה פינבורו)

Us - אל קנדי & סרינה בואן (Elle Kennedy & Sarina Bowen- Him #2)

חול טובעני - QuickSand - ביקורת סדרה