יום שבת, 22 באוגוסט 2015

אנשים שצריך לשכוח - רותי לקס

שתי חברות ילדות, טראומה קשה, התמודדות והרבה שיחות.

על מה הספר?
מיכל ושירה היו החברות הכי טובות עד שאירוע קשה וטראומתי שעברה מיכל הפריד בניהן. מיכל ברחה לצד השני של העולם והדחיקה, שירה המשיכה בחייה אבל העבר המשיך לצוף.
אירוע מקרי מפגיש אותן ומביא לחידוש הקשר.
חידוש הקשר מביא אתו את ההתמודדות הבלתי נמנעת עם העבר ואנחנו כקוראים חווים את התהליך משני הצדדים, צידה של שירה וצידה של מיכל.
לאחר מכן מצטרפים גורמים נוספים וצדדים נוספים.

"אני חייבת לקום מהספה, לנגב את הדמעות ולחזור ללבוש את המסכה שתמיד עטיתי על עצמי, זו שהצילה אותי גם בעבר, ששומרת עליי שפויה ומתפקדת." 

דעתי עליו:
הספר נפתח בתכתובת מיילים בין שירה למיכל. במהלך התכתובת ניסיתי כקוראת ללקט מידע על עברה של מיכל, מה בדיוק קרה שם ולמה שירה כבר לא בתמונה. קראתי בעניין רב את התכתובות עד שבשלב מסוים התעייפתי. הרגשתי שאני מוכנה לעבור לשלב הבא אבל המיילים המשיכו והמשיכו.
מדובר בשתי נשים, לכן התכתובות ארוכות ומכילות הרבה פרטים. דבר שבשלב הגישוש (מה היה? למה? מי מעורב?) מאד עזר אבל לאחר מכן התיש אותי כקוראת.
בשלב שלאחר מכן, מתואר הסיפור מהעיניים של שירה ומיכל, שוב שתי נשים שלא חוסכות במילים.
הסיפור התקדם לאט מידיי. רציתי כבר להגיע לשלב ההתמודדות. רציתי לראות את מיכל מתגברת, את שירה תומכת. אך הדרך לשם הייתה איטית ומייסרת.
ישנן חזרות רבות מידיי על אותם האירועים (מהעיניים של מיכל ואז משל שירה ולפעמים אפילו מעיניהם של בני הזוג והילדים).

כאשר שלב ההתמודדות המיוחל סוף סוף הגיע, הספר התחיל להתקדם בקצב מהיר יותר, כל שלב בהתמודדות היה קצר ולעניין.
אהבתי שהסופרת הקשתה את השלב הזה. הוא לא היה מה שציפיתי, לא הוליוודי וקלישאתי אלא בדיוק ההפך.

לספר יש מסר חשוב מאד, אף פעם לא מאוחר להתמודד אבל זה לא הולך להיות קל.

שפת הכתיבה רהוטה ומעניינת, גם תכתובות המיילים שבקלות יכלו להיות בשפה יומיומית נוסחו בקפידה ואהבתי את זה מאד.

עם זאת, הספר היה איטי מידיי, נשי מאד וחוזר על עצמו. יש בו המון פוטנציאל והייתי מוותרת על קטעים רבים בו.

הקריאה לשיקולכם