יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

שיר לאיזי ברדלי - קריס בריי

כבר הודתי בזה בעבר, אני לא רוצה לדעת כלום על ספר לפני שאני קוראת אותו - מה שמוביל אותי לבחור ספר לפי הכריכה שלו פחות או יותר. אבל את הספר הזה לא בחרתי בגלל הכריכה (לטעמי היא פשוט לא מושכת) אלא בגלל ים של המלצות, אולי יותר נכון לכנות את זה "צונמי של המלצות" שלא השאיר לי ברירה אלא לקרוא כדי להבין על מה כל המהומה.
לצערי, לא הבנתי על מה המהומה.

על מה הספר:
משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית דתית ואדוקה (זרם בנצרות שכל פרט שאוסיף עליו יפגע בחוויה), אב המשפחה הוא בישוף בכנסייה והילדים נדרשים לעמוד בכללים הנוקשים של הדת, של הכנסיה ושל האב. טרגדיה נוראית משנה את מסלול החיים של משפחת ברדלי והספר מתאר את ההתמודדות של כל אדם במשפחה עם הטרגדיה האיומה תוך כדי ניסיון נואש למצוא צידוקים לאסון בדת (ואולי גם פתרונות).

דעתי עליו:
כפי שציינתי, הגעתי עם ציפיות רבות אבל לא הן אלו שפגעו בהנאתי מהספר.
אתחיל בתרגום הנהדר של שי סנדיק, בעיניי לתרגום חשיבות גבוהה כמעט כמו עלילת הספר. הוא יכול להרוס והוא יכול להעצים. שי סנדיק עשה עבודת תרגום מופלאה בספר הזה. משחקי המילים, הציטוטים מספרי הדת הכל נשמר בצורה מדהימה והרגשתי שאווירת הספר מועברת אליי בצורה הטובה ביותר.

לגבי התוכן, הספר לא סחף אותי מהפרקים הראשונים, פיזור מוגזם של ציטוטים מכתבי הקודש, הכרות עם המון דמויות, עם הדת המורמונית ועם הכנסייה גרמו לי להרגיש אבודה בתוך כאוס של מידע. 
הטרגדיה הקשה שהיא גם סוג של יירית הפתיחה של הספר מגיעה מהר ועושה סדר בבלגן (תוך כדי שהיא יוצרת בלגן חדש כמובן). 

אנחנו עדים לקריסתה של משפחה, משפחה היורדת במסלול תלול לעבר תהום וכתבי הקודש לא מצליחים לעצור אותה. הבעיה שלי הייתה שלמרות ההידרדרות הקשה של המשפחה הרגשות שלי נעו מסלול מישורי לחלוטין. לא הזדהתי, לא התרגשתי ובעיקר נשארתי אדישה למתרחש.

אולי מדובר פה בניתוק שלי מהדת ובכללי מהתוכן, אבל לטעמי סופרת שכותבת על דת צריכה לפני הכל לבנות אצל הקורא את ההבנה הבסיסית וההזדהות. הסופרת ניסתה לגרום לי לכעוס על איאן, אב המשפחה, היא ניסתה לגרום לי לכאוב עם אם המשפחה. בפועל כעסתי עליה. על שלא משכה אותי עמוק לתוך מערבולת הרגשות שציפיתי להיות בה. על כך שאנסה אותי בציטוטים שלא נגעו בי במקום לעצור רגע ולהסביר. 

אם לא דת אז משפחתיות, אבל משהו בדרך בה הוצגה משפחת ברדלי היה כל כך מנוכר בעיניי. לא הצלחתי להקשר לאף דמות וגם לא לכלל כמשפחה. רציתי להקשר ולכאוב את כאבם, זו הסיבה שהמשכתי בקריאה אבל ככל שהתקדמה העלילה הנתק ביני לבין הדמויות רק גדל. ואז הגיעה ציפייה שאולי הסוף יקשור הכל יחד אבל לצערי גם שם זה לא קרה.

אני מרגישה שפספסתי ספר שטמון בו קסם רב, כואב לי שאני לא שותפה להרגשות, אבל על טעם ועל ריח...