לאסוף את השברים - אילת סווטיצקי
סיימתי את הספר תוך פחות מיומיים, דבר שמעולם לא קרה לי לפני.
האם זה אומר שאהבתי? לא בטוחה.
הדבר היחיד שבטוח זה שיש לי הרבה מה להגיד עליו, לטוב ולרע.
על הספר:
מאיה היא נשמה שבורה, בחורה בת 29 שהחיים חבטו בה מכל כיוון אפשרי. מכת המחץ הגיעה כאשר תפסה את בעלה שוכב עם החברה הכי טובה שלה. היא מוצאת פורקן נפשי, התנתקות והערכה כאשר היא במיטה, לא משנה עם מי.
מאיה פוגשת בג'ו ריד, שמסרב להכנס איתה למיטה.
ומשם מתחיל הסיפור..
"אני רוצה להיות מסוגלת לסגור את הדלת על כל החרא ולהשאיר אותו בחוץ ואותנו בפנים".
דעתי עליו:
אפצל את הסקירה לדברים שאהבתי והדברים שפחות, בסוף אנסה לסכם אותם ולהחליט מה דעתי על הספר.
מה אהבתי?
אהבתי את הסקס, שמעתי לא מעט טענות על כמות הסקס בספר, אבל לטעמי - הוא הגיע בדיוק מתי שהיה צריך להגיע והוא היה כתוב טוב. הסקס בספר הזה הוא אמצעי, כלי להשגת מטרה והוא חלון לקורא לתוך נפשה הכואבת של מאיה.
כשדברים נהיים אישיים וכואבים, היא בורחת לשם. כשהיא צריכה הערכה, היא בורחת לשם.
מאיה נכנסת למיטה עם הרבה אנשים, היא שותה הרבה ומתלבשת בצורה אלגנטית אך חושפנית. נשמע כמו שרמוטה לא?
אז מאד אהבתי את זה שהיא מוצגת ככה. זה מצביע על האומץ של הכותבת, היא לא תיצור דמות כדי שאני כקוראת אחבב אותה, היא תיצור אותה אמיתית וכואבת.
"הוא היה כל מה שרציתי שיהיה. חוץ מנאמן."
דמויות המשנה היו מעולות בעיניי, הייתי רוצה לקרוא ספרים שלמים עליהן. לא הייתה שום דמות שטחית, לכולן יש עבר, הווה ועתיד. כולן מסקרנות וכתובות למופת. האהובה עליי היא אבי, שאליה נחשפים רק לקראת סוף הספר ולכן לא אפרט לכם את תפקידה בכח. רק אגיד שמהיכרות קצרה איתה, נחשף אליי עולם ומלואו - ורציתי עוד.
למאיה יש ידיד טוב, ידיד הכי טוב, פטריק. יש לי ביקורת על פטריק, אותה אציג בדברים שפחות אהבתי, אבל זו בחורה שיש לה סוף סוף גבר סטרייט וחתיך בסביבתה! לא חברה טובה, לא אמא ולא אחות. זה גבר מושך ואטרקטיבי, כידיד. סוף סוף.
פלאשבקים, הספר מלא פלאשבקים שמשתלבים בצורה מושלמת עם העלילה. הם כתובים טוב, רלוונטים וחשובים. הם חושפים רבדים בנפשה של הדמות הראשית, מציגים תמונה מורכבת ומעניינת.
הכריכה נהדרת, לרוב אני סולדת מכריכות בהן מוצגת לי הדמות. זה פוגע בדמיון ואני קוראת ולא רואה סדרה מהסיבה הפשוטה שאני אוהבת לדמיין. אבל פה? זו מאיה. בדיוק מאיה שדמיינתי, מאופרת כמו שדמיינתי שתהיה מאופרת ולבושה באותו האופן. בול פגיעה.
"גם משיכה יכולה להיות הרסנית."
מה לא אהבתי?
את מאיה. ממש ככה. לא אהבתי את הגיבורה הראשית. למה?
היא ילדותית, חופרת, נואשת, דרמטית, חסרת ביטחון, אגואיסטית, מעצבנת, לא קולטת ומתמסכנת. היא חוזרת על המנטרות שלה שוב ושוב. עושה תרגילים ילדותיים, רודפת אחרי תשומת לב וחושבת שבגלל מה שעברה בילדותה ובעברה - זה לגיטמי לנהוג ככה.
היא הזכירה לי את טליה. כי אלה בדיוק הסיבות שגמרו לי לכעוס עליה. הלגיטימציה של טליה להיות כל מה שתארתי למעלה הייתה המאניה-דיפרסיה, פה לגיבורה יש בעיות בכל תחום בחיים וזו לכאורה הלגיטימציה שלה.
טליה התישה אותי לחלוטין וככה גם מאיה.
" "את מביכה את עצמך," הוא יורה בלי להסתכל לאחור. "
הפרשנות בדיאלוגים הייתה מעייפת. אני אסביר את הכוונה לפרשנות, כשצופים במשחק כדורגל עם פרשן/שדרן לכולם ברור שנכנס גול לשער, והוא בכל זאת צועק "גולל". לכולם ברור שהכדור עבר לנבחרת השנייה והוא בכל זאת אומר "הכדור עבר לנבחרת השנייה". כך היה גם פה.
למשל:
"לפחות אני לא חי על חשבון ההורים שלי" הוא עוקץ. (ברור שהוא עוקץ...)
" "הוא מוציא לכם שם רע בקרב הבנות? לא ידעתי שאכפת לך..." אני מקניטה אותו. " (לא היה לי ספק שמדובר בהקנטה).
היא בוכה, לכולם ברור שזה רגע קשה ומביך בשבילה ואז הפרשנות "הוא רואה אותי בשיא חולשתי" (מן הסתם).
" "אני מסתובב בעולם כבר כמה שנים טובות. יש דברים שאי אפשר לשכוח" מה הוא עבר בשנים האלה? "(שאלה שגם ככה עלתה לי בראש).
בהמשך לפרשנויות, היו לדעתי יותר מידיי חזרות. מאיה חוזרת על דעותיה על גברים שוב ושוב ושוב. כל פעם מחדש כאילו מעולם לא שמענו את זה.
עוד משהו שחוזר זה ג'ו, שכל פעם נוגע בנקודה חדשה ורגישה אצל מאיה, רוצה לשמוע מה עברה ומה פגע בה. כל פעם אותו השיח, היא מתחמקת עם אותם התירוצים המלווים בפרשנויות, בסוף נשברת ואז הם שוכבים.
למאיה היו חיים קשים ולכן הסאגה הזו חוזרת יותר מידיי פעמים לטעמי.
"הייתי מאוהבת בגבר שלקח ולקח, עד שלא נשאר לי מה לתת."
האם זה אומר שאהבתי? לא בטוחה.
הדבר היחיד שבטוח זה שיש לי הרבה מה להגיד עליו, לטוב ולרע.
על הספר:
מאיה היא נשמה שבורה, בחורה בת 29 שהחיים חבטו בה מכל כיוון אפשרי. מכת המחץ הגיעה כאשר תפסה את בעלה שוכב עם החברה הכי טובה שלה. היא מוצאת פורקן נפשי, התנתקות והערכה כאשר היא במיטה, לא משנה עם מי.
מאיה פוגשת בג'ו ריד, שמסרב להכנס איתה למיטה.
ומשם מתחיל הסיפור..
"אני רוצה להיות מסוגלת לסגור את הדלת על כל החרא ולהשאיר אותו בחוץ ואותנו בפנים".
דעתי עליו:
אפצל את הסקירה לדברים שאהבתי והדברים שפחות, בסוף אנסה לסכם אותם ולהחליט מה דעתי על הספר.
מה אהבתי?
אהבתי את הסקס, שמעתי לא מעט טענות על כמות הסקס בספר, אבל לטעמי - הוא הגיע בדיוק מתי שהיה צריך להגיע והוא היה כתוב טוב. הסקס בספר הזה הוא אמצעי, כלי להשגת מטרה והוא חלון לקורא לתוך נפשה הכואבת של מאיה.
כשדברים נהיים אישיים וכואבים, היא בורחת לשם. כשהיא צריכה הערכה, היא בורחת לשם.
מאיה נכנסת למיטה עם הרבה אנשים, היא שותה הרבה ומתלבשת בצורה אלגנטית אך חושפנית. נשמע כמו שרמוטה לא?
אז מאד אהבתי את זה שהיא מוצגת ככה. זה מצביע על האומץ של הכותבת, היא לא תיצור דמות כדי שאני כקוראת אחבב אותה, היא תיצור אותה אמיתית וכואבת.
"הוא היה כל מה שרציתי שיהיה. חוץ מנאמן."
דמויות המשנה היו מעולות בעיניי, הייתי רוצה לקרוא ספרים שלמים עליהן. לא הייתה שום דמות שטחית, לכולן יש עבר, הווה ועתיד. כולן מסקרנות וכתובות למופת. האהובה עליי היא אבי, שאליה נחשפים רק לקראת סוף הספר ולכן לא אפרט לכם את תפקידה בכח. רק אגיד שמהיכרות קצרה איתה, נחשף אליי עולם ומלואו - ורציתי עוד.
למאיה יש ידיד טוב, ידיד הכי טוב, פטריק. יש לי ביקורת על פטריק, אותה אציג בדברים שפחות אהבתי, אבל זו בחורה שיש לה סוף סוף גבר סטרייט וחתיך בסביבתה! לא חברה טובה, לא אמא ולא אחות. זה גבר מושך ואטרקטיבי, כידיד. סוף סוף.
פלאשבקים, הספר מלא פלאשבקים שמשתלבים בצורה מושלמת עם העלילה. הם כתובים טוב, רלוונטים וחשובים. הם חושפים רבדים בנפשה של הדמות הראשית, מציגים תמונה מורכבת ומעניינת.
הכריכה נהדרת, לרוב אני סולדת מכריכות בהן מוצגת לי הדמות. זה פוגע בדמיון ואני קוראת ולא רואה סדרה מהסיבה הפשוטה שאני אוהבת לדמיין. אבל פה? זו מאיה. בדיוק מאיה שדמיינתי, מאופרת כמו שדמיינתי שתהיה מאופרת ולבושה באותו האופן. בול פגיעה.
"גם משיכה יכולה להיות הרסנית."
מה לא אהבתי?
את מאיה. ממש ככה. לא אהבתי את הגיבורה הראשית. למה?
היא ילדותית, חופרת, נואשת, דרמטית, חסרת ביטחון, אגואיסטית, מעצבנת, לא קולטת ומתמסכנת. היא חוזרת על המנטרות שלה שוב ושוב. עושה תרגילים ילדותיים, רודפת אחרי תשומת לב וחושבת שבגלל מה שעברה בילדותה ובעברה - זה לגיטמי לנהוג ככה.
היא הזכירה לי את טליה. כי אלה בדיוק הסיבות שגמרו לי לכעוס עליה. הלגיטימציה של טליה להיות כל מה שתארתי למעלה הייתה המאניה-דיפרסיה, פה לגיבורה יש בעיות בכל תחום בחיים וזו לכאורה הלגיטימציה שלה.
טליה התישה אותי לחלוטין וככה גם מאיה.
" "את מביכה את עצמך," הוא יורה בלי להסתכל לאחור. "
הפרשנות בדיאלוגים הייתה מעייפת. אני אסביר את הכוונה לפרשנות, כשצופים במשחק כדורגל עם פרשן/שדרן לכולם ברור שנכנס גול לשער, והוא בכל זאת צועק "גולל". לכולם ברור שהכדור עבר לנבחרת השנייה והוא בכל זאת אומר "הכדור עבר לנבחרת השנייה". כך היה גם פה.
למשל:
"לפחות אני לא חי על חשבון ההורים שלי" הוא עוקץ. (ברור שהוא עוקץ...)
" "הוא מוציא לכם שם רע בקרב הבנות? לא ידעתי שאכפת לך..." אני מקניטה אותו. " (לא היה לי ספק שמדובר בהקנטה).
היא בוכה, לכולם ברור שזה רגע קשה ומביך בשבילה ואז הפרשנות "הוא רואה אותי בשיא חולשתי" (מן הסתם).
" "אני מסתובב בעולם כבר כמה שנים טובות. יש דברים שאי אפשר לשכוח" מה הוא עבר בשנים האלה? "(שאלה שגם ככה עלתה לי בראש).
בהמשך לפרשנויות, היו לדעתי יותר מידיי חזרות. מאיה חוזרת על דעותיה על גברים שוב ושוב ושוב. כל פעם מחדש כאילו מעולם לא שמענו את זה.
עוד משהו שחוזר זה ג'ו, שכל פעם נוגע בנקודה חדשה ורגישה אצל מאיה, רוצה לשמוע מה עברה ומה פגע בה. כל פעם אותו השיח, היא מתחמקת עם אותם התירוצים המלווים בפרשנויות, בסוף נשברת ואז הם שוכבים.
למאיה היו חיים קשים ולכן הסאגה הזו חוזרת יותר מידיי פעמים לטעמי.
"הייתי מאוהבת בגבר שלקח ולקח, עד שלא נשאר לי מה לתת."
פטריק, ידידה הותיק והטוב ביותר של מאיה גם הוא מפרשן לנו בדרכו שלו. כל פעם הוא חוזר על כך שמאיה שוכבת עם גברים כדי לברוח מהתמודדות, מציב לה מראה. אבל לי כקוראת, הוא לא מחדש כלום. אם לא הבנתי את זה מהמעשים שלה, הבנתי את זה מהפרשנויות בשיחה ואז הוא חוזר ואומר את זה. דווקא את פטריק רציתי להכיר, לא דרך מאיה. הייתי חוסכת את השיח החוזר שלהם על ממה מאיה בורחת ורוצה לשמוע קצת על החיים שלו.
"את לא צריכה לוותר על כל מה שהשגת. הנישואים שלך לא מגדירים אותך"
מקום העבודה של מאיה עובר תהפוכות רבות לאורך הספר, אבל מהשנייה הראשונה ידעתי בדיוק מה הולך להתרחש. זה היה צפוי מידיי לטעמי. יותר מידיי רמזים מטרימים שהובילו לכך שפשוט לא הופתעתי.
המון "?!" "!" "?" סימני שאלה, קריאה, קריאה שאלה, שאלה קריאה. כשאני קוראת משפט שמסתיים בסימן קריאה, אני צועקת אותו בראש! בדיוק ככה. וצעקתי יותר מידיי במהלך הקריאה. אני מבינה שזה חלק מהאימפולסיביות של הדמות. אבל בעיניי, זה היה מוגזם.
" "אני בספק. היא טיפוס אנוכי שחושב רק על עצמו."
"אולי אתן יותר דומות מכפי שאת מוכנה להודות." "
בשורה התחתונה,
הספר כל כך זורם שהוא נגמר בשניות.
אני כן אקרא את הספר השני, פחות בגלל מאיה אלא יותר בגלל הסובבים אותה.
התעייפתי ממנו, הפרשנויות , החזרות החפירות פשוט עייפו אותי.
ומבחינת רגש, הלב שלי עמד דום גם ברגעים הקשים. הוא כאילו לא חדר אליי.
הנובלה על פטריק מסקרנת אותי מאד ואני מאמינה שאקרא גם אותה.
אין ספק שאילת יודעת לספר סיפור, לבנות את הזירה כך שהוא יזרום לתוכה. בהחלט כשרון נדיר וראוי להערצה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה