סערה מדברית - מאיה אדרי
הרשת געשה ורעשה "אבוי אבוי ספר על בגידה" ואני סטיגמתית שכמותי אמרתי "איכס בגידה"
ואז קראתי אותו...
זהו לא ספר שקל לי כקוראת לסכם אותו, התגובה שלי אליו היא לא חד משמעית מדובר פה בנושאים מורכבים ובהחלטות שלעולם לא יהיה ניתן לקטלג אותן תחת "נכון" או "לא נכון".
קצת על הספר:
תמרה, בלוגרית ואמא לשלושה בנים אהובים מגיעה למשבר גיל ה40. תובנות חדשות, חוסר סיפוק וריקנות ממלאים אותה.
אלון, בעלה של תמרה, לא מבין, לא מכיל, ואז נכנס איתי לתמונה...
מה אני חושבת (זה הולך להיות טיפה יותר מורכב מבדרך כלל):
אני בת 21 וקראתי ספר על משבר גיל ה40. מאיה אדרי הציגה אותו בצורה מעולה כך שחוסר הניסיון שלי לא פגע בהבנת התחושות של תמרה לאורך הספר.
הכתיבה סוחפת והספר נשאב בשניות, הסיפור מסופר בצורה רהוטה ועניינית, והדפים נעלמים בלי לשים לב.
לרוב מפריעים לי שירים בספרים, מהסיבה שבחלק גדול מהמקרים אני לא מכירה את השירים ולא מתחשק לי לעצור את רצף הקריאה ולהקשיב אבל כנראה שלמאיה ולי יש את אותו הטעם במוזיקה, הפלייסט של הספר הולך להיות אדיר.
לגבי הדמויות, חסר לי העומק של איתי, הבחור שהגיע משום מקום והכניס את חייה של תמרה לסערה. הוא היה מושלם ומכיל אבל בלי עבר ובלי הווה, הוא היה שם לעשות את תפקידו וזהו.
כל הזמן חיפשתי הצדקה אמיתית לבגידה שלה, רציתי סיבה ממש טובה, כזו שאני אוכל אפילו לגבות אותה על המעשה שעשתה אבל הבעיות עם אלון היו נראות לי פתירות ובאיזשהו מקום כעסתי על תמרה שהלכה בדרך הקלה.
חוסר ההכרות עם דמותו של איתי הקשתה עליי לתמוך במהלכיה של תמרה או להבין אותם. שמחתי שטוב לה, אבל גם רציתי לדעת למה כל כך טוב לה איתו.
"אז מה את רוצה עכשיו? אם את מגדלת עץ עקום, את באמת חושבת שהוא יכול להתיישר?"
אני לא יודעת מה היה בספר שפתח את הראש שלי מהקיבעון, אני חושבת על זה כבר שלושה ימים ולא מצליחה לשים את האצבע - למה במקום לשקוע בכעסים על תמרה דווקא רציתי לשמוע לאן יקחו אותה החיים, אפילו רציתי בטובתה.
בעיניי, הבגידה לא הייתה העיקר בספר (אולי זו הסיבה לדמותו השטחית של איתי) הנושא העיקרי בספר היה ההתמודדות עם משבר גיל ה40, ההתמודדות עם שגרה שוחקת, חוסר סיפוק ותהום עצומה שנפערה לאורך 16 שנות נישואין בין תמרה לאלון.
המחשבה המהדהדת בראש היא: איך אני יכולה לעצור את זה? זה קורה לכולן? מה אעשה שיגיע תורי?
"זה כל מה שאני מבקשת, לך ממני. בוא אליי."
נושא נוסף, תמרה מאד דומה למאיה אדרי, תמרה ומאיה לומדות באוניברסיטה הפתוחה, הן בלוגריות, הן כותבות ספר, הן מתולתלות. הדימיון הזה הוביל אותי למחשבות מציצניות "מאיה במשבר גיל ה40?" "הספר הזה הוא תרחיש דימיוני שלה ל'מה היה קורה אם?' "?
מחשבות שקצת הטרידו אותי במהלך הקריאה כי הרגשתי שאני שופטת אדם אמיתי ולא דמות בספר.
צריך להתנתק אין ספק, צריך להשתחרר מהשוואות ודעות קדומות ולקבל את הספר הזה כמראה למשבר אמיתי שחוות נשים. צריך להבין ולהכיל ורק אז לחשוב.
הכתיבה הסוחפת הביאה אותי לעשות את הדברים האלה ללא מאמץ.
מאיה התמודדה בצורה מעולה לדעתי עם נושא רגיש ומורכב כל כך. אני חושבת שהספר הזה ישדר דברים שונים לנשים בגילאים שונים וזה מעולה בעיניי.
"הכנסת אותי לתוך הסופה של חייך, ואני מסתובב איתך במערבולת הזאת"
אשמח לשמוע עוד דעות על הספר כי כמו שאמרתי, הוא ממש לא שחור ולבן.
ואז קראתי אותו...
זהו לא ספר שקל לי כקוראת לסכם אותו, התגובה שלי אליו היא לא חד משמעית מדובר פה בנושאים מורכבים ובהחלטות שלעולם לא יהיה ניתן לקטלג אותן תחת "נכון" או "לא נכון".
קצת על הספר:
תמרה, בלוגרית ואמא לשלושה בנים אהובים מגיעה למשבר גיל ה40. תובנות חדשות, חוסר סיפוק וריקנות ממלאים אותה.
אלון, בעלה של תמרה, לא מבין, לא מכיל, ואז נכנס איתי לתמונה...
מה אני חושבת (זה הולך להיות טיפה יותר מורכב מבדרך כלל):
אני בת 21 וקראתי ספר על משבר גיל ה40. מאיה אדרי הציגה אותו בצורה מעולה כך שחוסר הניסיון שלי לא פגע בהבנת התחושות של תמרה לאורך הספר.
הכתיבה סוחפת והספר נשאב בשניות, הסיפור מסופר בצורה רהוטה ועניינית, והדפים נעלמים בלי לשים לב.
לרוב מפריעים לי שירים בספרים, מהסיבה שבחלק גדול מהמקרים אני לא מכירה את השירים ולא מתחשק לי לעצור את רצף הקריאה ולהקשיב אבל כנראה שלמאיה ולי יש את אותו הטעם במוזיקה, הפלייסט של הספר הולך להיות אדיר.
לגבי הדמויות, חסר לי העומק של איתי, הבחור שהגיע משום מקום והכניס את חייה של תמרה לסערה. הוא היה מושלם ומכיל אבל בלי עבר ובלי הווה, הוא היה שם לעשות את תפקידו וזהו.
כל הזמן חיפשתי הצדקה אמיתית לבגידה שלה, רציתי סיבה ממש טובה, כזו שאני אוכל אפילו לגבות אותה על המעשה שעשתה אבל הבעיות עם אלון היו נראות לי פתירות ובאיזשהו מקום כעסתי על תמרה שהלכה בדרך הקלה.
חוסר ההכרות עם דמותו של איתי הקשתה עליי לתמוך במהלכיה של תמרה או להבין אותם. שמחתי שטוב לה, אבל גם רציתי לדעת למה כל כך טוב לה איתו.
"אז מה את רוצה עכשיו? אם את מגדלת עץ עקום, את באמת חושבת שהוא יכול להתיישר?"
אני לא יודעת מה היה בספר שפתח את הראש שלי מהקיבעון, אני חושבת על זה כבר שלושה ימים ולא מצליחה לשים את האצבע - למה במקום לשקוע בכעסים על תמרה דווקא רציתי לשמוע לאן יקחו אותה החיים, אפילו רציתי בטובתה.
בעיניי, הבגידה לא הייתה העיקר בספר (אולי זו הסיבה לדמותו השטחית של איתי) הנושא העיקרי בספר היה ההתמודדות עם משבר גיל ה40, ההתמודדות עם שגרה שוחקת, חוסר סיפוק ותהום עצומה שנפערה לאורך 16 שנות נישואין בין תמרה לאלון.
המחשבה המהדהדת בראש היא: איך אני יכולה לעצור את זה? זה קורה לכולן? מה אעשה שיגיע תורי?
"זה כל מה שאני מבקשת, לך ממני. בוא אליי."
נושא נוסף, תמרה מאד דומה למאיה אדרי, תמרה ומאיה לומדות באוניברסיטה הפתוחה, הן בלוגריות, הן כותבות ספר, הן מתולתלות. הדימיון הזה הוביל אותי למחשבות מציצניות "מאיה במשבר גיל ה40?" "הספר הזה הוא תרחיש דימיוני שלה ל'מה היה קורה אם?' "?
מחשבות שקצת הטרידו אותי במהלך הקריאה כי הרגשתי שאני שופטת אדם אמיתי ולא דמות בספר.
צריך להתנתק אין ספק, צריך להשתחרר מהשוואות ודעות קדומות ולקבל את הספר הזה כמראה למשבר אמיתי שחוות נשים. צריך להבין ולהכיל ורק אז לחשוב.
הכתיבה הסוחפת הביאה אותי לעשות את הדברים האלה ללא מאמץ.
מאיה התמודדה בצורה מעולה לדעתי עם נושא רגיש ומורכב כל כך. אני חושבת שהספר הזה ישדר דברים שונים לנשים בגילאים שונים וזה מעולה בעיניי.
"הכנסת אותי לתוך הסופה של חייך, ואני מסתובב איתך במערבולת הזאת"
אני מחכה לספרים הבאים שמאיה תוציא, כמו שכבר אמרתי, הבחורה פשוט כותבת טוב ואני סקרנית לראות איך היא תתמודד עם נושאים אחרים.
אשמח לשמוע עוד דעות על הספר כי כמו שאמרתי, הוא ממש לא שחור ולבן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה