אני עדיין כאן - קללי אביט
★★★★★
פחות מ-200 עמודים, כמה עלילה אפשר להכניס בפחות מ200 עמודים? התשובה מפתיעה מאד, מפתיעה כמו הספר עצמו.
מסוג הספרים שכשפותחים אותם, לא יודעים למה לצפות. הכריכה לא מסגירה דבר, שם הספר נהדר, אבל מבינים את המשמעות שלו רק כאשר גולשים אל תוך העלילה.
איזו הפתעה נעימה!
על הספר:
אלזה היא מטפסת הרים בת 29, אשר נקלעה למפולת שלגים שהותירה אותה בתרדמת ארוכה, אתם יכולים לקרוא לזה 'קומה' או פשוט להיות 'צמח'. היא מרותקת למיטתה ומחוסרת הכרה כבר שבועות רבים וארוכים. אבל משהו השתנה, אלזה התחילה לשמוע. היא שוכבת במיטה ולא מרגישה דבר, רק שומעת.
טיבו מוצא עצמו בבית החולים בנסיבות מצערות מאד, אחיו נהג שיכור ודרס למוות שתי נערות. בלבול בחדרים בבית החולים מביא את טיבו אל חדרה של אלזה מחוסרת ההכרה.
ומשם מתפתחת עלילה עדינה, יפהפייה ומיוחדת במינה.
הספר כתוב לסירוגין מנקודת מבטה של אלזה ומנקודת מבטו של טיבו.
דעתי עליו:
מה אהבתי:
הספר הזה הוא אתגר מדהים לכותבת, חצי מהספר כתוב מעיניה הסגורות של בחורה בתרדמת. כמה כבר אפשר למתוח את העלילה? כמה ניתן לפרט, לגוון ולשנות, כשיש לך דמות שרק שומעת. אז פה הסופרת עשתה עבודה מופתית ויוצאת מן הכלל. התיאורים העדינים בהם השתמשה על מנת לתאר את מצבה של אלזה היו מדהימים. אלזה לא הייתה "הצמח" שציפיתי לו. נראה שהיא פיתחה סוג של אדישות למצב שלה. היא לא גמעה כל מילה שנאמרה לידה בשקיקה, היא הייתה ביקורתית כלפי המשפחה שלה. את האדישות היא הסבירה בכך שרק חוש השמיעה עובד, הרגשות (שהם לא יותר מתגובה כימית במוח) "לא עובדים". היא לא חשה בדבר, לא באופן פיזי ולא בדיוק באופן נפשי. עצם העובדה שהסופרת הצליחה להכניס אותנו לתוך הגוף הכל כך מוגבל הזה, ועם זאת עדיין לסחוף אותי לאורך כל הדרך, זה ללא כל ספק ראוי להערכה והערצה.
סיפורו של טיבו, גם שם הסופרת יצרה לנו גיבור לא מושלם בכלל, אנו לא יודעים איך הוא נראה, אנו לא יודעים הרבה על עברו, ועדיין, חצי מהספר מסופר מהעיניים שלו. טיבו זועם על אחיו, האח שעלה על ההגה שיכור וגרם למותן של שתי נערות. הוא לא מוכן לבקר אותו והוא לא מתנצל על כך. יש לו חלל גדול בחיים, אבל הוא לא מסוג הגיבורים שמעוררים רחמים אצל הקורא. הוא לא מושלם, אפילו לא קרוב. ועדיין נוצר קליק ביני כקוראת הספר לבין טיבו.
התובנות של אלזה המגיעות דרך עיניה העצומות מובאות לנו בצורה מרתקת, בתיאורים מחושבים ומדויקים ובדרך התבוננות שונה ומאד ייחודית. חשיבותו של מגע נראית שונה ממה שהכרתי, הצורך באיש שיח ועם זאת חוסר ההתפשרות על רמת השיח. התחושה המפחידה על אימה של להיות כלואה בגוף שלך בלי שאף אחד יודע שאת עדיין שם.
התענגתי על כל מילה.
הדילמה הקשה, מה עושים עם אנשים בתרדמת כשנגמרות התקוות? איך מקבלים את זה? האם מנתקים מהמכשירים ושמים קץ לסבל? האם ממשיכים להיאחז באחוז הקטן שטוען שיש עוד סיכוי שמשהו ישתנה?
הדילמה הקשה מוצגת לנו דרך עיניהם של אנשים שונים המקיפים את אלזה החל מרופאים, משפחה, חברים ועד לאדם שבמקרה נכנס לחדרה של אלזה ומצא שם מפלט.
באופן מפתיע (אם נתחשב בעובדה שאחת משתי הדמויות הראשיות בתרדמת) אפשר להגיד שבספר הזה יש סיפור אהבה.
ואי אפשר להשמיט את העובדה שיש פה ספר קצרצר וכל כך מדויק. זו בדיוק המשמעות של להוציא את המקסימום ממילים. לא צריך הרבה מילים כדי ליצור משהו מיוחד, צריך לבחור מילים איכותיות בסדר הנכון.
מה לא אהבתי?
עד העמודים האחרונים של הספר, אם הייתם שואלים אותי מה אני לא אוהבת, התשובה שלי הייתה "אני לא אוהבת את זה שאין עוד ספרים מתורגמים של הסופרת הזו".
אבל לצערי בעמודים האחרונים של הספר התרחשו כמה אירועים שקצת פגעו בהנאה שלי.
אפרט לכם ללא ספוילרים, מבטיחה.
מערכת היחסים הספק מקסימה ספק מטרידה שנרקמת בין טיבו לבין אלזה ה"צמח" התקדמה בצעדים כל כך עדינים ונכונים, עד שהיא לא. ואז ממקסימה היא עברה למטרידה. וזה קרה בצורה לא טבעית, בקצב לא נכון וזה בהחלט גרם לי לחוש מוטרדת.
בכללי העלאת קצב העלילה לקראת העמודים האחרונים פגעה ברצף הכל כך נכון לאורך כל הספר. האמינות (מוזר להשתמש במילה אמינות על ספר שנכתב מעיניה של צמח) נפגעה והתחלתי להרגיש לא נח במהלך הקריאה.
למזלי זה קרה בעמודים האחרונים בלבד.
בשורה התחתונה,
ספר מעולה, שובר מוסכמות, מקורי וכובש.
יצירה מעניינת ומדויקת, עם 20 עמודים אחרונים שלא עולים בקנה אחד עם שאר היצירה.
אהבתי.
פחות מ-200 עמודים, כמה עלילה אפשר להכניס בפחות מ200 עמודים? התשובה מפתיעה מאד, מפתיעה כמו הספר עצמו.
מסוג הספרים שכשפותחים אותם, לא יודעים למה לצפות. הכריכה לא מסגירה דבר, שם הספר נהדר, אבל מבינים את המשמעות שלו רק כאשר גולשים אל תוך העלילה.
איזו הפתעה נעימה!
"אני שואלת את עצמי עד מתי אוכל רק לשמוע. אני שואלת את עצמי אם יום אחד אתעורר סוף־סוף. "
אלזה היא מטפסת הרים בת 29, אשר נקלעה למפולת שלגים שהותירה אותה בתרדמת ארוכה, אתם יכולים לקרוא לזה 'קומה' או פשוט להיות 'צמח'. היא מרותקת למיטתה ומחוסרת הכרה כבר שבועות רבים וארוכים. אבל משהו השתנה, אלזה התחילה לשמוע. היא שוכבת במיטה ולא מרגישה דבר, רק שומעת.
טיבו מוצא עצמו בבית החולים בנסיבות מצערות מאד, אחיו נהג שיכור ודרס למוות שתי נערות. בלבול בחדרים בבית החולים מביא את טיבו אל חדרה של אלזה מחוסרת ההכרה.
ומשם מתפתחת עלילה עדינה, יפהפייה ומיוחדת במינה.
"אני קליפה ריקה. לא, אני גרה בתוך קליפה ריקה."
"כבר עשרים שבועות אני לבד, אבל רק שישה שבועות אני מודעת לזה."
דעתי עליו:
מה אהבתי:
הספר הזה הוא אתגר מדהים לכותבת, חצי מהספר כתוב מעיניה הסגורות של בחורה בתרדמת. כמה כבר אפשר למתוח את העלילה? כמה ניתן לפרט, לגוון ולשנות, כשיש לך דמות שרק שומעת. אז פה הסופרת עשתה עבודה מופתית ויוצאת מן הכלל. התיאורים העדינים בהם השתמשה על מנת לתאר את מצבה של אלזה היו מדהימים. אלזה לא הייתה "הצמח" שציפיתי לו. נראה שהיא פיתחה סוג של אדישות למצב שלה. היא לא גמעה כל מילה שנאמרה לידה בשקיקה, היא הייתה ביקורתית כלפי המשפחה שלה. את האדישות היא הסבירה בכך שרק חוש השמיעה עובד, הרגשות (שהם לא יותר מתגובה כימית במוח) "לא עובדים". היא לא חשה בדבר, לא באופן פיזי ולא בדיוק באופן נפשי. עצם העובדה שהסופרת הצליחה להכניס אותנו לתוך הגוף הכל כך מוגבל הזה, ועם זאת עדיין לסחוף אותי לאורך כל הדרך, זה ללא כל ספק ראוי להערכה והערצה.
"אני משתוקקת למגע כמו שילדה קטנה משתוקקת לגלידת שוקולד."
סיפורו של טיבו, גם שם הסופרת יצרה לנו גיבור לא מושלם בכלל, אנו לא יודעים איך הוא נראה, אנו לא יודעים הרבה על עברו, ועדיין, חצי מהספר מסופר מהעיניים שלו. טיבו זועם על אחיו, האח שעלה על ההגה שיכור וגרם למותן של שתי נערות. הוא לא מוכן לבקר אותו והוא לא מתנצל על כך. יש לו חלל גדול בחיים, אבל הוא לא מסוג הגיבורים שמעוררים רחמים אצל הקורא. הוא לא מושלם, אפילו לא קרוב. ועדיין נוצר קליק ביני כקוראת הספר לבין טיבו.
"מה שאתה אומר זה שהיית רוצה שהיא תתעורר ושאחיך יהיה צמח?"
התובנות של אלזה המגיעות דרך עיניה העצומות מובאות לנו בצורה מרתקת, בתיאורים מחושבים ומדויקים ובדרך התבוננות שונה ומאד ייחודית. חשיבותו של מגע נראית שונה ממה שהכרתי, הצורך באיש שיח ועם זאת חוסר ההתפשרות על רמת השיח. התחושה המפחידה על אימה של להיות כלואה בגוף שלך בלי שאף אחד יודע שאת עדיין שם.
התענגתי על כל מילה.
"לא. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה. בינתיים, אני עדיין כאן. אני שומעת. והיום אני חיה ואני רוצה להשאיר זאת כך."
הדילמה הקשה, מה עושים עם אנשים בתרדמת כשנגמרות התקוות? איך מקבלים את זה? האם מנתקים מהמכשירים ושמים קץ לסבל? האם ממשיכים להיאחז באחוז הקטן שטוען שיש עוד סיכוי שמשהו ישתנה?
הדילמה הקשה מוצגת לנו דרך עיניהם של אנשים שונים המקיפים את אלזה החל מרופאים, משפחה, חברים ועד לאדם שבמקרה נכנס לחדרה של אלזה ומצא שם מפלט.
"הם חושבים שאני אבודה לגמרי. גם ההורים שלי מתחילים לוותר."
באופן מפתיע (אם נתחשב בעובדה שאחת משתי הדמויות הראשיות בתרדמת) אפשר להגיד שבספר הזה יש סיפור אהבה.
"מהבוקר אני כמעט באופוריה מהמחשבה שאני עומד לחזור לחדר הזה בבית החולים. זה לא נורמלי. אני חוזר על המילים ברצף. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. זה לחלוטין לא נורמלי להתרגש מביקור אצל חולה שלא זזה, שלא מרגישה, שלא חושבת ושלא מדברת, קל וחומר כשאני בכלל לא מכיר אותה. "
ואי אפשר להשמיט את העובדה שיש פה ספר קצרצר וכל כך מדויק. זו בדיוק המשמעות של להוציא את המקסימום ממילים. לא צריך הרבה מילים כדי ליצור משהו מיוחד, צריך לבחור מילים איכותיות בסדר הנכון.
"אני מעדיף להישאר בבורותי ולא לדעת דבר. כשאיני יודע דבר, אני יכול לשמור על התקווה. והתקווה היא הדבר היחיד שגורם לי להמשיך הלאה."
מה לא אהבתי?
עד העמודים האחרונים של הספר, אם הייתם שואלים אותי מה אני לא אוהבת, התשובה שלי הייתה "אני לא אוהבת את זה שאין עוד ספרים מתורגמים של הסופרת הזו".
אבל לצערי בעמודים האחרונים של הספר התרחשו כמה אירועים שקצת פגעו בהנאה שלי.
אפרט לכם ללא ספוילרים, מבטיחה.
" כל מי שהיה מבקש ממני להסביר את המצב היה קובע שאני מטורף"
מערכת היחסים הספק מקסימה ספק מטרידה שנרקמת בין טיבו לבין אלזה ה"צמח" התקדמה בצעדים כל כך עדינים ונכונים, עד שהיא לא. ואז ממקסימה היא עברה למטרידה. וזה קרה בצורה לא טבעית, בקצב לא נכון וזה בהחלט גרם לי לחוש מוטרדת.
"לכולם יש לב, טיבו. השאלה היא רק מה עושים בו."
בכללי העלאת קצב העלילה לקראת העמודים האחרונים פגעה ברצף הכל כך נכון לאורך כל הספר. האמינות (מוזר להשתמש במילה אמינות על ספר שנכתב מעיניה של צמח) נפגעה והתחלתי להרגיש לא נח במהלך הקריאה.
למזלי זה קרה בעמודים האחרונים בלבד.
"גם אם זה יקרה רק חצי שנייה לפני שנפשי תכבה לנצח, אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים."
ספר מעולה, שובר מוסכמות, מקורי וכובש.
יצירה מעניינת ומדויקת, עם 20 עמודים אחרונים שלא עולים בקנה אחד עם שאר היצירה.
אהבתי.
"אני לא תופסת איך ייתכן שרופאים שרוצים להציל חיים נעשים אדישים לגמרי כלפי מותו המתוכנן של מישהו."
תגובות
הוסף רשומת תגובה