מאחורי עיניה - שרה פינבורו
★★★★☆
"שלושה יכולים לשמור סוד בתנאי ששניים מהם מתים"
"אנחנו חונקים זה את זה, כל אחד בדרכו."
על הספר:
אדל ודיוויד, הזוג המושלם לכאורה. היא יפהפייה עוצרת נשימה והוא רופא מצליח - מגיעים למקום חדש, להתחיל מחדש. כבר בלילה הראשון פוגש דיוויד בבר את לואיז, מתנשק איתה ובבוקר מגלה שהיא המזכירה שלו. הבעיה ממשיכה כאשר בין אדל ולואיז נבנית חברות מוזרה, מסתורית וקצת מפחידה. אל תטעו, זה לא ספר על משולש אהבה, מדובר במותחן פסיכולוגי קריפי וחולני שישאיר אתכם פעורי פה.
"ברור שהוא חייב לצאת. העבודה מעל הכול. הוא תמיד רוצה לעזור לאנשים. רק לא לנו. רק לא לי."
דעתי עליו:
לפני שאתחיל לספר לכם מה חשבתי עליו, חשוב לי להגיד:
היו דברים שאהבתי מאד, היו דברים שהפריעו לי. היו לא מעט מאלה ומאלה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבר נצח מהפעם האחרונה בה נשארתי ערה עד 4 בבוקר כדי לקרוא ספר. עבר נצח מהפעם האחרונה שספר העסיק את הראש שלי בצורה כה קדחתנית. עבר נצח מהפעם האחרונה בה סיימתי ספר ונראיתי ככה:
אני אוהבת מתח, אני אוהבת תעלומות, אני אוהבת לחשוב ולנחש, אני אוהבת הפתעות, אני אוהבת כתיבה טובה ואני אוהבת מקוריות.
כל אלה היו בספר ובשפע.
העלילה המקורית שלו נבנתה בצורה גאונית, מה שהתחיל כבגידה די רגילה ולא מרגשת, התפתח למשהו שאף אחד לא יכל לצפות.
בכל פרק חושפת הסופרת בפנינו צד של גיבורה (אדל ולואיז לסירוגין) כשמדי פעם מבליחים קטעים מעברה המסתורי של אדל. הספר כתוב כך שכל חלק בספר מהווה חלק מפאזל מסובך ומורכב, מסוג הפאזלים שקשה לדעת מה ירכיבו אם מסתכלים רק על החלקים. הסופרת שומרת את התמונה המלאה לשורה אחרונה של הספר ועושה זאת בצורה מבריקה.
הקטעים של אדל חשפו בכל פעם משהו חדש ששינה את התמונה לחלוטין. כבר ציינתי ששיחקתי עם עצמי במשחק הניחושים, אבל בכל פרק שיניתי את דעתי לגמרי. הסופרת הצליחה להוסיף את פיסת המידע הקטנה הזאת ששינתה את התמונה כולה. כשספר כתוב בצורה כזו, אי אפשר להניח אותו. הסקרנות מכרסמת כשלא קוראים אותו וזה מתכון נהדר ללילות ללא שינה ולספר שאי אפשר לעזוב.
הסופרת אלופה בלגרום לכם לחשוב שאתם יודעים הכל - ואז להוכיח לכם שאתם לא יודעים כלום.
היכולת של הסופרת להעביר טירוף היא באמת יוצאת דופן, הכתיבה בגוף ראשון-הווה עושה את העבודה בצורה מצוינת. החשיפה לנקודות מבט שונות על הטירוף מוסיפה עוד רובד לבנייה הנהדרת. הטירוף הולך וגדל, הוא לא עוצר אבל לרגע לא נעשה צפוי. אושר גדול.
שם הספר והכריכה היפהפייה מקבלים משמעות נוספת כשמסיימים את הספר, וזה המקום להחמיא להוצאת ידיעות אחרונות, על כך שהצליחו לבחור כריכה מושכת ועדיין לשמור על משמעות כל כך עמוקה. ואם כבר מחמיאים להוצאה, גם התרגום היה מוצלח בעייני.
מה לא אהבתי:
הספר כתוב בנקודת מבט מתחלפת (לואיז ואדל) בגוף ראשון הווה, והעבר של אדל מסופר בגוף שלישי. אין ספק שיש חשיבות אדירה לסוג הכתיבה הזה. אבל, את החשיבות מתחילים להבין לקראת אמצע הספר ואני חייבת לציין שהיו רגעים בהם איבדתי סבלנות. בהתחלה הדמות של אדל סבלה מתיאורי יתר ופרשנות יתר. כמובן שלכל מילה הייתה משמעות בסופו של דבר, אבל ההתחלה הקשתה עליי.
"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה...אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה."
בעוד שהקטעים של אדל הפכו את התמונה בכל פעם, הקטעים של לואיז בחלקם היו צפויים להחריד. בקטעים של אדל הבנו מה הולך לקרות בקטע של לואיז, ובקטע של לואיז קרה בדיוק מה שתואר אצל אדל, כלומר - קראתי את אותו הקטע פעמיים בדרך אחרת. מצד אחד, שוב הייתה לזה חשיבות שהתגלתה בהמשך. מצד שני, זה הציק לי.
הטוויסט של הז'אנר. במהלך הספר קרה טוויסט מפתיע שנבנה לאורך כל הדרך אבל הוא היה כל כך מפתיע שהוא שינה את הז'אנר של הספר. זה היה קצת מאוחר מדי לדעתי לטוויסט כל כך רציני. אני חייבת לציין שהסופרת עשתה בו שימוש גאוני, אבל לטעמי למרות כל הבנייה אליו - הוא הגיע מאוחר מדי.
בשורה התחתונה,
לא סיפרתי לכם הרבה על העלילה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שצריך לגשת אל הספר הזה בלי לדעת דבר.
למרות הבעיות שציינתי, אני חושבת שמדובר באחד הספרים הכי טובים שיצאו בשנה האחרונה, שהוא יתאים לאנשים עם ראש פתוח שאוהבים לחשוב ולא חוששים מחוסר וודאות. אל תפחדו להיות מופתעים, אל תפחדו לטעות ותנו לסופרת לקחת אתכם איתה למסע המבריק הזה.
ממליצה על הספר מאד מאד מאד מאד.
אדל ודיוויד, הזוג המושלם לכאורה. היא יפהפייה עוצרת נשימה והוא רופא מצליח - מגיעים למקום חדש, להתחיל מחדש. כבר בלילה הראשון פוגש דיוויד בבר את לואיז, מתנשק איתה ובבוקר מגלה שהיא המזכירה שלו. הבעיה ממשיכה כאשר בין אדל ולואיז נבנית חברות מוזרה, מסתורית וקצת מפחידה. אל תטעו, זה לא ספר על משולש אהבה, מדובר במותחן פסיכולוגי קריפי וחולני שישאיר אתכם פעורי פה.
לפני שאתחיל לספר לכם מה חשבתי עליו, חשוב לי להגיד:
היו דברים שאהבתי מאד, היו דברים שהפריעו לי. היו לא מעט מאלה ומאלה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבר נצח מהפעם האחרונה בה נשארתי ערה עד 4 בבוקר כדי לקרוא ספר. עבר נצח מהפעם האחרונה שספר העסיק את הראש שלי בצורה כה קדחתנית. עבר נצח מהפעם האחרונה בה סיימתי ספר ונראיתי ככה:
"דיוויד נשוי ליצור היפהפה הזה ובכל זאת בחר לנשק אותי. המח הרציונלי שלי אומר לי למצוא תירוץ ולהסתלק, אבל אני כמובן לא עושה את זה."
מה אהבתי:אני אוהבת מתח, אני אוהבת תעלומות, אני אוהבת לחשוב ולנחש, אני אוהבת הפתעות, אני אוהבת כתיבה טובה ואני אוהבת מקוריות.
כל אלה היו בספר ובשפע.
"תמיד כשמגלים למישהו סוד מרגישים באותו רגע נהדר, אבל אחר כך זה הופך למועקה חדשה."
העלילה המקורית שלו נבנתה בצורה גאונית, מה שהתחיל כבגידה די רגילה ולא מרגשת, התפתח למשהו שאף אחד לא יכל לצפות.
בכל פרק חושפת הסופרת בפנינו צד של גיבורה (אדל ולואיז לסירוגין) כשמדי פעם מבליחים קטעים מעברה המסתורי של אדל. הספר כתוב כך שכל חלק בספר מהווה חלק מפאזל מסובך ומורכב, מסוג הפאזלים שקשה לדעת מה ירכיבו אם מסתכלים רק על החלקים. הסופרת שומרת את התמונה המלאה לשורה אחרונה של הספר ועושה זאת בצורה מבריקה.
"היא באמת מוצאת חן בעיני. חזקה, חמה, מצחיקה. וגם נגררת בקלות."
הקטעים של אדל חשפו בכל פעם משהו חדש ששינה את התמונה לחלוטין. כבר ציינתי ששיחקתי עם עצמי במשחק הניחושים, אבל בכל פרק שיניתי את דעתי לגמרי. הסופרת הצליחה להוסיף את פיסת המידע הקטנה הזאת ששינתה את התמונה כולה. כשספר כתוב בצורה כזו, אי אפשר להניח אותו. הסקרנות מכרסמת כשלא קוראים אותו וזה מתכון נהדר ללילות ללא שינה ולספר שאי אפשר לעזוב.
הסופרת אלופה בלגרום לכם לחשוב שאתם יודעים הכל - ואז להוכיח לכם שאתם לא יודעים כלום.
"לפעמים אני תוהה אם הוא רוצה להרוג אותי ולגמור עם העסק הזה. להיפטר מהמעמסה החונקת הזאת."
היכולת של הסופרת להעביר טירוף היא באמת יוצאת דופן, הכתיבה בגוף ראשון-הווה עושה את העבודה בצורה מצוינת. החשיפה לנקודות מבט שונות על הטירוף מוסיפה עוד רובד לבנייה הנהדרת. הטירוף הולך וגדל, הוא לא עוצר אבל לרגע לא נעשה צפוי. אושר גדול.
"אני לא רוצה לשקר לו יותר ממה שאני חייבת. אני אוהבת אותו."
שם הספר והכריכה היפהפייה מקבלים משמעות נוספת כשמסיימים את הספר, וזה המקום להחמיא להוצאת ידיעות אחרונות, על כך שהצליחו לבחור כריכה מושכת ועדיין לשמור על משמעות כל כך עמוקה. ואם כבר מחמיאים להוצאה, גם התרגום היה מוצלח בעייני.
מה לא אהבתי:
הספר כתוב בנקודת מבט מתחלפת (לואיז ואדל) בגוף ראשון הווה, והעבר של אדל מסופר בגוף שלישי. אין ספק שיש חשיבות אדירה לסוג הכתיבה הזה. אבל, את החשיבות מתחילים להבין לקראת אמצע הספר ואני חייבת לציין שהיו רגעים בהם איבדתי סבלנות. בהתחלה הדמות של אדל סבלה מתיאורי יתר ופרשנות יתר. כמובן שלכל מילה הייתה משמעות בסופו של דבר, אבל ההתחלה הקשתה עליי.
"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה...אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה."
בעוד שהקטעים של אדל הפכו את התמונה בכל פעם, הקטעים של לואיז בחלקם היו צפויים להחריד. בקטעים של אדל הבנו מה הולך לקרות בקטע של לואיז, ובקטע של לואיז קרה בדיוק מה שתואר אצל אדל, כלומר - קראתי את אותו הקטע פעמיים בדרך אחרת. מצד אחד, שוב הייתה לזה חשיבות שהתגלתה בהמשך. מצד שני, זה הציק לי.
"אני מרגישה שהוא נגעל ממני. או שאולי הגועל שלו מעצמו מקרין אלי."
הטוויסט של הז'אנר. במהלך הספר קרה טוויסט מפתיע שנבנה לאורך כל הדרך אבל הוא היה כל כך מפתיע שהוא שינה את הז'אנר של הספר. זה היה קצת מאוחר מדי לדעתי לטוויסט כל כך רציני. אני חייבת לציין שהסופרת עשתה בו שימוש גאוני, אבל לטעמי למרות כל הבנייה אליו - הוא הגיע מאוחר מדי.
"יש סודות שצריך לעקור מקברם, לא סתם לגלות, וכזה הוא החטא הקטן שלנו."
בשורה התחתונה,
לא סיפרתי לכם הרבה על העלילה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שצריך לגשת אל הספר הזה בלי לדעת דבר.
למרות הבעיות שציינתי, אני חושבת שמדובר באחד הספרים הכי טובים שיצאו בשנה האחרונה, שהוא יתאים לאנשים עם ראש פתוח שאוהבים לחשוב ולא חוששים מחוסר וודאות. אל תפחדו להיות מופתעים, אל תפחדו לטעות ותנו לסופרת לקחת אתכם איתה למסע המבריק הזה.
ממליצה על הספר מאד מאד מאד מאד.
בול, אבל בול מה שאני חושבת.
השבמחקסקירה מעולה!!!